Our Recent Posts

November 4, 2018

October 20, 2018

Please reload

Archive

Please reload

Tags

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

אני זוכרת את היום בו הוציאו את קורצ'אק

August 5, 2018

על יאנוש קורצ'אק נכתבו ונאמרו דברים רבים. חלק מהם קראתי, על חלקם שמעתי בבית. לא הכרתי אותו אישית באותם הימים בגטו. בקושי קראתי משהו מספריו, הייתי אז ילדה וגם לא כל כך הבנתי. חזרתי לקרוא אותם לאחר שנים כאישה מבוגרת – כבר חיה בחופש, אימא צעירה. התלהבתי מספריו הנפלאים, התאהבתי, ספגתי מתוכנם האנושי, העמוק, התעודדתי מהם. בזכותם התרוממתי לערכים נעלים, הערכתי עוד יותר את החיים, את הטוב שבבני אדם, שבמחשבה האנושית. ורק אז הבנתי ביתר בהירות פירוש הבהלה והיאוש הגובר באותו יום ה-5 באוגוסט 1942 בגטו ורשה, בזמן האקציה הגדולה של צייד היהודים על ידי הגרמנים, כדי להעבירם לעבודה במזרח, כביכול... כולנו היינו מיועדים להישלח לשם בנסיעה האחרונה, לתחנה האחרונה... בהתחלת המצודים האלה, באופן יוצא דופן, היה בית היתומים של קורצ'אק אמור להיות המקום המובטח בגיטו. גם ה"שופים" (בתי מלאכה גרמניים בהם הועסקו היהודים בעבודות כפיה) ועוד מספר מפעלים מחוץ לגטו נחשבו לבטוחים. היהודים העובדים שם הוכרו כיעילים, נחוצים לגרמנים והובטח להם שלא יגורשו. הם קיבלו "אויסוויזים" – אישורים מיוחדים המעניקים זכות לחיות. אנשים שילמו הון להשגתם. הגירוש היה למוות בטרבלינקה! אנשים נאחזו בכל מלה, הבטחה, אשליה' ובלבד להאמין שיש עדיין איזה אפשרות להנצל, להימנע מציפורני האקציות, מהחטיפות לקרונות המוציאים מדי יום אלפי יהודים למקום שממנו איש לא חוזר עוד. כלום לא היה בטוח חוץ ממוות בגז בטרבלינקה או ממכות ויריות לפניה, בגיטו, ברחובות, בבית, במחבוא. אבל האמונה בחיים, התקווה, גברו על הניחושים הנוראים, המידע וההגיון, על כל שהתרחש מסביב - הן היו חזקות מברזל. אנשים השתוקקו להתקבל ל"שופים" בכל מחיר, להגיע לכל מקום שנותן סכוי, גם קלוש ביותר, להינצל מהגירוש, מהקרונות. קינאו בבני מזל בעלי האישורים למיניהם, ה"יעילים" או המיוחסים למראית עין, שהותר להם להישאר בגיטו. השתדלו להצטייד ב"כיסוי" – "דקונג" – של המפעלים הגרמניים, או למצוא מחבואים שונים ומשונים. התחבאנו, עברנו ממרתף למרתף, מעליית גג לעליית גג, מרחוב לרחוב – במתח, בפחד מוות. יום ועוד יום, שעה ועוד שעה, עינויים שארכו נצח. קיווינו לסוף המלחמה וסוף הסיוט הזה. דבר לא היה חשוב, הסבל, חוסר-כל, רעב – רק לא ליפול בידי החוטפים, לא להתגלות על ידם, להתגבר בכל דרך, בכל האמצעים ולשרוד! התעודדנו מה"בטוחים" כביכול ב"שופים" והיחידים המיוחסים שמשאירים אותם בגיטו. פירשנו זאת שהגרמנים לא מתכוונים להרוג את כל היהודים ואולי גם אנחנו נהיה בין המצליחים - ונחיה. ואז ביום מעונן, אפור, בשעות בוקר ה-5 באוגוסט, פשטה הידיעה שהקפיאה את דמנו: מוציאים לקרונות את קורצ'אק עם הילדים! וגם את עובדי ה"שופים" כבר מוציאים... נופצה לחלוטין האשליה שלאחדים מאתנו יש סכוי, שלפחות יחידי סגולה ישארו. היאוש הכה בגטו כולו כמו נלקח היקר ביותר. ביום ההוא שוב ראיתי את המבוגרים בוכים, שבורים לגמרי. עד אז היו משוכנעים משום-מה שהגרמנים לא יגעו בקורצ'אק ובית היתומים שלו, כאישיות מיוחדת, מפורסמת כל כך- חייהם בטוחים. בימים ההם אנשים כבר לא התפעלו מכלום, נחרדים יותר ויותר, צברו נסיונות בלתי רגילים, מרים, הסתגלו במהירות לחוסר-כל, לחוסר הביטחון של רגע. חידדו תחושותיהם, תגובותיהם, שכללו המחבואים – אבל הוצאת בית היתומים של קורצ'אק, עמידתם המלוכדת מול הגרמנים בדרך לקרונות באומשלגפלאץ הכו גלים עצומים, העבירו צמרמורת, כאב, ואימה נוראה בעיקר בגלל המודעות שאין יותר שום דבר מובטח. היסוד הזעיר של אמונה ותקווה, תחנה המאירה בשחור נפלה. הבנו ביום זה יותר מאי פעם שגורל כולנו הוכרע – וכל מאבק על עצם החיים נדון לכשלון. לא אשכח את הקדרות והמועקה שהשתררה ביום ההוא. כאילו הוכנסנו כבר בעצמנו לקרונות המוות יחד עם דר' קורצ'אק והילדים.

 

16.12.82

 

 

Please reload

Follow

Contact

Address

Herzliya, Israel

©2017 BY HALINA BIRENBAUM. PROUDLY CREATED WITH WIX.COM

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now