מהיסטוריה לא לומדים.

תרגום ראיון מאת מוניקה טוטאק-גול שהתפרסם ב2 לדצמבר 2017 wysokieobcasyבעיתון

כשהיה יורד גשם זלעפות לא הייתי נותנת לילדים ללכת לבית..."

הספר. אם אני עמדתי בבוץ הזה במחנה, על הברכיים, אז שהם "לפחות ישכבו במיטה החמה

:שיחה עם הלינה בירנבאום, סופרת, משוררת פולנית ישראלית

.את מסתכלת על המספר שלי? 48693. ומשולש, חצי מגן דוד

"?!בני היה בן שלוש כששאל: "מה ציירת לעצמך כאן

?ומה אמרת לו

שזה לא אני. זאת הייתה מלחמה. אנשים רעים עשו לי את זה.

"איזה אנשים רעים?" , הוא חקר.

?ענית לו

לא מיד, לא לבן שלוש. בסופו של דבר נאלצתי לספר כי הבנים כל הזמן שאלו.

הכנתי להם פעם אטריות עם גבינה וסוכר, כזה שאכלתי פעם בבית הורי בפולין. "אמא שלי עשתה כך" שיבחתי את עצמי, "ואיפה עכשיו אמא שלך? למה היא איננה? " אז נאלצתי להגיד מדוע ולמה אין כבר אף אחד מהמשפחה שלנו ושאת מספר הקעקוע בתת זרועי עשתה לי באוושויץ אישה סלובקית מכיוון שציוו עליה.

עברתי את הגטו, מיידנק, רוונסבריק ונוישטט גלבה. איבדתי אבא, אמא, אח, גיסה, דודה, דוד, בני דודים , סבים, סבתות - את כל מי שאהבתי ביותר.

אני זוכרת חג מסוים אחרי המלחמה: אנחנו גרים כבר בישראל, בני בא אלי בריצה ושואל: "לאן נלך? מי יבוא אלינו? מי יהיה?" מכיוון שאצל כולם כל כך הרבה אנשים נפגשים. לא החזקתי מעמד: לנו אין אף אחד, לאף אחד לא נוסעים ואל תשאל אותי לעולם דברים כאלה! התחלתי להתייפח והוא כמובן לא ידע במה העניין.

פעם באה אלי מכרה, ילידת הארץ והתחלה לספר על אמא שלה והבן שלי פרץ בצחוק: "תסתכלי כזו גדולה , ועוד יש לה אמא!" אז הוא היה בן 5 הוא לא תיאר לעצמו, שלאדם מבוגר יכולה להיות אמא, מכוון שלי לא הייתה.

בזמן שרצחו את אמא שלך היית בת 13

את אמא שלי המיתו בגז במיידנק. במשך כל החיים הקפתי את עצמי בנשים מבוגרות, כל החיים חיפשתי אותה.

הייתן בלתי נפרדות

שרדתי בגטו וארשה רק הודות לאימא, היא שמרה עלי והחביאה. היא לא זזה ממני צעד אחד. הייתה לוקחת אותי לכל מקום אפילו לעבודה, שם תפרה מדים לחיילים של ורמאכט בשופ חייטים של שולץ ברחוב נובוליפיה. בעד 20 שעות עבודה קיבלה קצת מרק ששתינו נוכל לשרוד. הלכתי לשם איתה והייתי מתחבאת מאחורי מכונת התפירה או תחת הכיסא. כאשר נשרפה הדירה שלנו ברחוב נובינרסקה הסתתרנו בבונקרים, במרתפים ובעליות גג. כל יום התעוררנו במחשבה: איפה נתחבא מחר? האם אפשר יהיה לחזור לאותו מקום? בגטו עדיין החזקנו איכשהו את עצמנו ביחד עם אחיי מרק וחילק, הלה אשתו של חילק, אחותה של אמא פלה והבת שלה הלינה.

?ואבא

את אבא לקחו לטרבלינקה מהאומשלגפלץ. הוא היה אז בן 47. אמא איבדה קודם אותו ואחר כך את אחותה פלה. היא אהבה אותה מעבר לחיים לא יכלה להשלים עם המוות שלה. היא נכנסה ליאוש יותר מאי פעם, היא התקפלה כולה לתוך עצמה. את הדודה לקחו בזמן חטיפה ברחוב שלנו. הנאצים סגרו את כל הרחוב ולא היה לנו לאן לברוח. פלה החביאה אותי את הלינקה ואת שני הילדים של השכנה במזווה הנמצא בתוך הקיר על עלית הגג. סגרה אותנו במנעול והסתירה עם דלת שבורה. אנחנו ישבנו על האצטבה למטה והילדים של השכנה למעלה, אחד מהם היה בן 4 השני בן 6. ברגע מסוים הנאצים נכנסו לעליית הגג, בדקו כל פינה הילדים שישבו מעלינו השתינו לנו על הראשים מרוב פחד, לא החזיקו מעמד. היה מספיק קול נשימה חזקה מידי וכולנו היינו אבודים. החזקנו מעמד במזווה עד הערב, את הדלת פתחה אימי. הסתבר שאת הדודה והשכנה לקחו לאומשלגפלאץ. בעלה של השכנה נשבר, לקח את הילדים שישבו איתנו במזווה והלך אתם מרצונו החופשי למשלוח. החליט להצטרף לאשתו.

?ומה קרה אתכן

ברחנו ללא הפסק. אבל אמא אף פעם לא נתנה להכיר עליה שהיא פוחדת, הערצתי אותה על האיפוק שלה ועל השקט שהשרתה. בהתחלה הסבירה לנו שבקרונות האלה מסיעים אנשים לעבודה. ואם לעבודה, אז למה שלא נלך לשם? שאלתי, תיארתי לעצמי שבכל מקום יהיה יותר טוב מאשר כאן בגטו. אבל אחר כך התחילה להסביר לנו שאנחנו לא יכולים ללכת לקרונות כי הקרונות האלה זה מוות ולמוות תמיד נספיק.

בכל אלה אמא תמיד נשארה כפי שהיא, כשכלום כבר לא היה כפי שהיה אז היא עודנה נשארה. אני זוכרת לפני השילוחים הייתה בערבים מרימה את השמיכה לבדוק אם רחצתי את הרגלים לפני השינה. אין לנו מה לאכול, בכל רגע ניספה בן אדם, ואימא שלי בודקת אם רחצתי רגליים! לא יכלתי להבין זאת. היא ניסתה לשמור על שאריות מהחיים הנורמליים כדי שלא ארגיש שכל פעם המצב נהיה יותר גרוע.

בשלב מסוים אימא הכינה בשבילנו מאגר מזון לשהייה בבונקר. בין המזונות היו לה עוגיות שאני לא קיבלתי מהם אבל להלה גיסתי ולהלינה בת דודתי נתנה. הסתכלתי על העוגיות האלה בשקיקה, קינאתי. אמא הבחינה בזה: "תקשיבי, להן אין כבר יותר איש בעולם, ואני לא יכולה לאהוב אותם כמו אני אוהבת אותך. לפחות שתהיה להן העוגייה הזו. שיחושו במשהו טוב יותר", אמרה. התמלאתי בושה. כשכבר לא היה מה לאכול חילקה לנו שווה בשווה. כאשר שבועיים ישבנו בעליית גג ברחוב מילה יחד עם עוד כמה עשרות נפשות, אמא נתנה לי, להלה ולהלינקה שתי בצקניות שהחמיצו מהחום וטיפונת תה, כך רק שלא נתעלף.

?לאן הגעתן אחר כך

לבונקר שגם היה ברחוב מילה. הבונקר היה כל כך צפוף שאי אפשר היה להדליק גפרור, בקושי היה בו חמצן. היינו בבונקר שלושה שבועות, והוא התמלא עד סף הקיבולת, אנשים נפלו. אמא כל רגע עוררה אותי מעילפון. כמעט כל הזמן ישנתי, חלשה ומזיעה. בסוף גילו אותנו והריצו את כולנו לאומשלגפלאץ.

את יודעת, מה פירוש להיות בטור כזה בעקבות חטיפה? במשך חודש להתחבא בעליות גג ובמרתפים כשאין לך מה לאכול ואין לך איפה לעשות את הצרכים ואז פתאום את באומשלגפלאץ. נגמרה האשליה שלא יתפסו אותנו. אמא כל הזמן צבטה לי את הלחיים עשתה לי צמות וציוותה עלי להגיד שאני בת 17 - אסרה עלי להגיד שאני צעירה יותר מפני שילדים במחנה הם לא צריכים. פחדה שאני לא אעבור את הסלקציה.

הרכבת עבורנו הייתה אמורה להגיע בבוקר, אז ללילה זרקו אותנו בחדר בבניין בית הספר הנמצא שם. כל רגע באו בריצה אנשי אסאס ודרשו זהב אבל לאיש לא היה. אחד האסאסמאנים הזהיר שיזרוק עלינו בקבוקים ובמי שהבקבוק יפגע יהיה חייב לתת לו את כל כספו. ישבנו מכווצות, אמא הצמידה אותי אליה וכיסתה אותי בגופה. שמעתי רק צליל של זכוכית נשברת, סתמתי את האוזניים באצבעות. לפתע הרגשתי שאימא רועדת, מתייפחת חרישית ולא יכולה לשלוט בעצמה. אימא בוכה? לא יכולתי להאמין, היא אף פעם לא בכתה, היא השלימה עם כל דבר. לפתע שמעתי מכות של שוט הרמתי את הראש ואז ראיתי את חילק אחי, בו פגע הבקבוק. הוא היה כולו דם, התחנן למים ולאימא היו קוביות סוכר ושמן רק זה יכלה לתת לו.

.בבוקר הגיעו קרונות של בהמות עבורכם

במשך כל המסע החזקתי את אמא ביד, זה היה במאי שנת 1943. היה כל כך חם עד שאנשים נפלו ונחנקו, גם אני נפלתי, היה לי טוב כי כבר לא הרגשתי כלום עד שלפתע מישהו נפל לי על הפנים. הרגשתי שחסר לי אויר והתחלתי להיאבק, קרעתי את עצמי מהנעליים שנשארו תחתי, זחלתי על האנשים השכובים, על הגויות עד שהגעתי לחלון הקרון. את זה אי אפשר לתאר וגם לא להבין, אבל אנחנו אז לא חיפשנו כבוד במותינו, המוות היה כל הזמן ואנחנו חיפשנו בריחה ממנו.

כאשר יצאנו מהקרון שרר דוחק נוראי. כמה כבר רציתי להיכנס למחנה הזה, למקלחת הזאת! חלמתי על הצריף החם, על מיטה. לא ידענו עדין ששם תאי הגז. שמחנו שזה מיידנק.

!?מהה

חשבנו שנשרוד, שבטרבלינקה נרצחים אנשים, על מיידנק לא ידענו כלום.

בכניסה למקלחת קיבלנו בגדים: אני שמלת נשף שחורה. חילקו לנו כל שנשאר מאנשים אחרים ומיד עשו סלקציה. לפתע שמתי לב שאמא איננה, במבטי התחלתי לחפש אותה בין ההמון, הסתכלתי על הלה גיסתי, והיא רק אמרה: "אמא איננה כבר."

?מה קרה איתה

את אמא לקחו לתא הגז. זה היה בשבילי הסוף. לא תיארתי לעצמי שעלי לחיות בלעדיה. איך? הסתובבתי במעגל וחזרתי שוב ושוב על המילים: "אמא איננה, אמא איננה, אמא איננה". הלה אמרה לי: "מעכשיו אני אמא שלך" והיא באמת הפכה להיות הקרובה לי ביותר. אילו לא היא לא הייתי נשארת בחיים. את כל האהבה שלה לאחי היא העבירה אלי. "אם שתינו נשרוד ולא נמצא את חילק אז אני לא אנשא וכל החיים נהיה ביחד, את אפרוחי שלי" אמרה והוסיפה: "אל תסתכלי עלי, אני פוחדת מהעיניים שלך!"

?מדוע

כי אני הסתכלתי לתוכה בשקיקה אני רציתי מהפנים ומהעיניים שלה להוציא את אמא שלי, לראות אותה עוד. לא יכולתי להשלים בכלל עם המחשבה שאימא איננה. הייתי עם הלה במיידנק במשך חודשיים, יום אחד הריצו אותנו לתא הגז - ישבתי שם וחשבתי : "אבל עכשיו אני אמות? איך זה למות, ככה מעשית איך זה קורה? ". לא תיארתי לעצמי את המוות למרות שכל כך הרבה ראיתי אותו. וחשבתי שזה הרי בלתי אפשרי , שמשהו מוכרח לקרות והם תכף יפסידו במלחמה.

.ניצלת

באותו לילה נגמר הגז במיידנק. למחרת הגענו למשלוח לאוושויץ. הלה הייתה חלשה יותר ויותר היא חלתה ואמרה: "לי כבר לא אכפת על כלום". אבל לי היה אכפת על הכל. אני הרגשתי שאני לא אמות. אמרתי לעצמי : זה לא הגשם שאי אפשר לעצור, אלה אנשים ואנשים תמיד יכולים לשנות את דעתם.

פעם ציוו עלינו לצאת מהצריפים, עמדנו אז בבוץ ירד גשם זלעפות, הייתה סלקציה. ערך אותה בין היתר ד"ר מנגלה. הלה הייתה חלשה מאוד ודנו אותה לתא הגז. ברגע ששמעתי זאת הצמדתי אותה אלי התחלתי לצעוק שבשום אופן לא ארפה ממנה. זה היה באופן אינסטינקטיבי, לא יכולתי לחזור בלעדיה, הכל בתוכי אמר "לא!" הרגשתי חזקה, חשתי ביטחון שאני לא אמות עכשיו ולא אחזור בלי הלה לצריף. "מי היא בשבילך שכל כך את נלחמת עליה?" שאל אחד האסאסמנים "זאת אמא שלי, גיסה שלי, זאת אחותי, אני לא יכולה לחיות בלעדיה!" "אז את הולכת איתה", אמר ורשם את המספר שלי ואת של הלה אבל אני לא הולכת לשום מקום. עומדת כאילו מישהו חיזק את רגלי לאדמה בבטון והם מושכים אותי בכוח. מולנו עמד טור של קצינים. ממלא מקום של סגן מפקד המחנה קרא אותי אליו. אני דוהרת אליו וצועקת מרחוק שזאת אחותי הגיסה שלי והוא: "תשתקי! כי אם לא אז את הולכת לשם!" הראה לי את ארובת כבשן הקרמטוריום. "ואם תשתקי אז אני אעזוב אותך. יחד עם הגיסה שלך". לא האמנתי שזה אפשרי, הוא קרא לאישה שהחזיקה רשימה וציווה עליה למחוק את המספרים שלנו. רצתי אליו להודות לו והוא סתר לי בפרצוף.

הלה אמרה אחר כך: " הלינקה למה את מסתכנת בשבילי אני בלאו הכי לא חיה, רק עוד נושמת את הנשימה שלך"

?הייתה תשושה ממחלות

לא היה לה כבר כוח, הפסיקה לקום בבוקר מהדרגש, כבר לא יכלה לאכול כלום. נתתי לה את המרק שלי אבל היא כבר לא קבלה דבר. במחנה שררה מגפה מפלצתית של דיזנטריה.

תתארי לך בבלוק 1000 נשים מחציתן או יותר עם דיזנטריה סגורות בצריף בחום הלוהט, מכיוון שזה קיץ והסדרניות מוציאות למחראות רק 15 נשים. על כן האסירות נדחפות על יד הדלת וגיסתי אין לה כוח אפילו לקום. על עשיית הצרכים בספלים בהם קיבלנו שתייה היה עונש מוות או לקרוע על אבנים דוקרות במשך לילה שלם ולהחזיק שתי לבנים בכל יד. הייתי אז ילדה בת 13, ידעתי על העונשים האלה אבל לא יכולתי לא לעזור להלה, הייתי מכסה אותה שתעשה את הצרכים בספל והחבאתי את הספל איפשהו כדי לרוקן אותו מהר כי תכף היא הייתה צריכה אותו שוב. היא התענתה נורא.

.הלה לא שרדה

היא מתה, ולי לקחו שוב את אמא.

נשארת אז לגמרי לבד

אני אחיה או לא אחיה - זה כבר היינו הך. התחלתי לחלות. שתיתי יום אחד קערה של ארבע ליטר מרק מקולקל שמישהו שם הצידה וזה התחיל להישפך ממני. האסירות אמרו לי: או שתמצאי באיזשהו מקום לחם, תשרפי אותו לפחם ותאכלי או שתמותי. מצאתי עשיתי ממנו פחם והצלתי את עצמי.

תמיד היה חסר לנו אוכל, אנשים נפלו מרעב שהרי אנחנו לא קיבלנו כמעט כלום. כאשר היה לי טיפוס עזרה לי אחת כזאת סטשה, סדרנית, היא נתנה לי מים חמים ומלוחים מאטריות מבושלות. כמה שזה היה נפלא! חם, מלוח וטוב. זה העמיד אותי

על הרגליים.

סטשה גם הצילה לך את החיים בזמן הסלקציה

באיזשהו יום חורפי פקדו במחנה לצאת למפקד, עמדנו לגמרי ערומות בכפור של 20- מעלות סטשה בתור סדרנית נאלצה לשמור. היה לי טיפוס, פרונקלים בכל הגוף, הייתי כחולה מכפור, לא הייתי עוברת אז. סטשה שאלה אותי: " ואת, איך את?" "סטשה , אני כבר לא אעבור". והיא כלום, הייתה לה הבעה של אדישות מוחלטת. התביישתי שאמרתי לה כמה שאני חלשה : בשביל מה? אבל אחרי רגע זרקה לי "תברחי". היא הניחה לי לברוח. חשבתי אז: אני מוכרחה לשרוד, הרי אני רק בת 13! אני לא מכירה עדיין את החיים בכלל.

פעם פגשתי באשוויץ את צלינה, חברה של אח שלי מרק "איך את מצאת את עצמך פה?" היא הובילה אותי למכרה שלה: "תסתכלי, כמה הילדה הזאת נקיה ומסודרת!" . כמה נפלא היה לשמוע את זה שאני הייתי ילדה, איך שכחתי זאת? אחר כך שעבדתי ב1944 בקנדה, כלומר בקבוצת עבודה שהועסקו במיון בגדים שנלקחו מהאסירים, הבאתי לצילנה ולבנות אחרות כל שהכי טוב שמצאתי: חולצות משי , גרביים, נעלים - כי כל הזמן היה חסר. לנעלים במידה גדולה הייתי שמה חתיכות סבון כדי להתאים לבנות את המידה של הרגל. הברחתי את הדברים למחנה, נשים ביקשו נדבות על יד השער בשובנו מהעבודה. היה לנו סוף סוף משהו לאכול אבל לדבר כבר לא יכולתי. זה כבר היה יותר מידי בשבילי. כבר מילה אנושית לא הייתה שווה כלום.

?איך זה

עמדתי על הרים של בגדים של אנשים אותם הרגו בגז, נשמתי את ריח בשר האדם שנשרף ומתחתיי כאלה דברים יפים - נעלים, מעילים, חולצות, אוכל, מלא אוכל, אגוזים, גולש הונגרי, כל כך הרבה מכל אלה הלכתי כל בוקר לאותה קנדה וחלפנו על פני אנשים אותם בדיוק הביאו האסאסנים לתאי הגז.

"כמה רחוק למושבה היהודית? כי אנחנו רוצים להאכיל את הילד!", לא היו מודעים לכלום. חשבתי אז: איפה האלוהים הזה שלכם? איפה אותו אלוהים אליו ציוו לנו להתפלל בלהט כזה? איפה הוא היה, כאשר לעשרה ימים סגרו אותי בצריף ללא שום אוכל? נשבעתי אז: אם אשרוד ויהיה לי מה לאכול אף פעם בחיים אני לא אצום. לא אני ולא הילדים שלי.

פעמים רבות אחר כך באו אלי הבנים ואמרו:" אמא אנשים אומרים שאנחנו לא יהודים, כי אנחנו לא צמים מתי שצריך " "תקשיבו, אני כבר צמתי עבור כל הדורות. אתם לא חייבים."

?מדוע עזבת את פולין

בשנת 1945 הייתי בת 15 לא ידעתי מה לעשות עם החופש הזה. מצאתי את אחי הגדול מרק, הוא בתור יחידי ממשפחתי ששרד, דאג לי. אבל לא מצאתי את עצמי בין האנשים הזרים. בבית הספר אף אחד לא התחבר איתי. בתחילת יום הלימודים אמרו לנו להצטלב, לא ידעתי איך ואז אחר כך למחרת הניחו לי על השולחן את המכתב של יוליאן טובים ליהודים הפולנים. שאדע שהם יודעים שאני יהודייה. האווירה סביבי הפכה לבלתי נסבלת. בשנת 1947 החלטתי לצאת לישראל. אבל את יודעת כל הזמן היה לי בראש שאני חייבת לכתוב ספר. פעם אחת מצאתי באושוויץ איזה שק עם מלט שלידו נמצא עיפרון, קראתי פיסת נייר מהשק נעמדתי בפינה וכתבתי תיאור איך מגיעה רכבת עם אנשים. קראתי את זה בקול רם לחברה, שמעו אותי הפועלים הפולנים שעבדו בסמוך ואחד מהם אמר: "אם היא תנצל היא תכתוב ספר".

"החיים כתקווה" (hope is the last to die) יצא לאור בורשה בשנת 1967

17 שנה לא רצו להוציא לי בישראל את הספר הזה! בגלל שאין בו תאריכים, שמות משפחה, מפני שזה כתוב באומציות, אישית כי זה לא מסמך ולא היה לי שם מפורסם. כי מי הייתי? עקרת בית אפורה רגילה עם שני ילדים ושני חדרים ומטבח ולא אף אחת אחרת. אני שום גיבורה מהגטו ואין חיילת ממני.

אני זוכרת כשהיה משפט של אדולף אייכמן, לא זזתי אז מהרדיו והתעצבנתי שהעדיםנותנים רק נתונים יבשים, מספרים, שמדברים רק על הרציחות ולא מספרים על החיים שבמחנה, על האנשים, על מה הרגשנו שם, הרי באושוויץ היה סבל, אבל גם הקרבה, אמפתיה ואפילו אהבה הייתה.

?התנסית בכזאת

בינואר שנת 1945 כשהתקרב סוף המחנה ירה בגבי זקיף ממגדל פיקוח. הגעתי לבית החולים של המחנה, מקום שם בדרך כלל גמרו את האנשים. אבל אחד האסאסמנים דיבר איתי והורה לנתח אותי. לא הרג. בבית החולים הזה היה חובש, אברהם, הוא עזר כשהוציאו לי את הכדור. הוא היה בן 24 ואני בת 15, התאהבנו. אבל הוא לא רצה לקשור את עצמו, אמר שבאושוויץ אין מקום לאהבה. את הכדור שמר לעצמו למזכרת. אחרי המלחמה מצאתי את הכתובת שלו, נסעתי אבל הוא כבר לא היה חי. הוא נפטר שבועיים אחרי השחרור, חזר הביתה התחיל לאכול והקיבה בגדה בו - קודם הרי בעיקר היה רעב.

את רואה, סיפורים כאלה אף אחד במשפט איכמן לא סיפר. לכן בעלי נהג להגיד לי: " שבי סוף סוף ותכתבי!" .

"מה פתאום אני? אחרי שכל כך הרבה אנשים כתבו על הנושא, היסטוריונים,

סופרים" , אמרתי. "אבל את מספרת אחרת!" שכנע אותי.

אחרי "החיים כתקווה" כתבת עוד כמה בינהם "הקריאה לזיכרון" ו"חזרה לארץ

את מספרת מפרספקטיבה נשית - HerStoria. האבות".

את כותבת גם שירים אותם את מפרסמת בפייסבוק בין היתר

אני בת 88 אבל כל הזמן רוצה לספר, רוצה להגיע לצעירים. צריך לספר ללא הפסקה, צריך לזכור את כל אלה שהם אינם כבר לכן אני כל הזמן נוסעת לבתי ספר ומספרת בגלל זה כשאני מגיעה לפולין, אני גם מספרת.

לפני כמה שנים בישראל מורה אחת אמרה לתלמידים: "תקשיבו לה כי אנשים כאלה כבר לא יהיו יותר", היא עצבנה אותי אז, אני הרי לעולם הבא עוד לא מתכוננת. שאלתי את התלמידים: "מה אתם חושבים, אני יכולה לקנות לי עוד שמלה חדשה?"

?את ובעלך מוצאכם מפולין, האם הבנים היו בפולין

אף פעם. הנכד והנכדה היו, הבנים לא. הבן הבכור, פיזמונאי, שאל אותי פעם:"בשביל מה את נוסעת לשם?" "כי אני שם איכשהו אצלי…", עניתי. הוא כתב אחר כך שיר נפלא : " לאן את נוסעת אישה קטנה, שם הייתה ילדותך אבל אין שם כלום איש לא מחכה, איש לא יודע עליך. לאן את נוסעת? להריסות? למגרש הזה? (אומשלגפלץ) מי יקשיב לבכייך? ". אלפי אנשים שרים את זה בישראל ולא יודעים בכלל שהשיר הזה הוא עלי. חושבים שזה שיר אהבה רומנטי.

?איזו אימא היית

קשה. לבנים לא היו איתי חיים קלים. שמרתי עליהם, בדקתי, הערתי להם שאף פעם לא יצחקו מאחרים. ודאגתי להם יתר על המידה.

?מה זאת אומרת

כאשר ירד גשם חזק לא נתתי להם ללכת לבית הספר. אם אני עמדתי במחנה בבוץ על הברכיים ערומה אז לפחות הם שישכבו במיטה החמה. "גשם כזה יורד, אז תישנו" אמרתי. כתבתי פעם שיר "איזו אמא אני"

איזו אמא אני

תמיד רצינית

לא יודעת לשמוח

לא מבינה בדיחות

בוכה דחופות

פוחדת ללא סיבה

טובעת ללא הרף בזיכרונות

משנות השואה

איזה אמא אני!

מתישהו מורה של הבן הגדול הזמינה אותי לבית הספר והתחילה להתלונן עליו, שהוא לא שקט, לא מקשיב. אמרתי לה: "תקשיבי, הבן שלי נולד 5 שנים אחרי שיצאתי מאושוויץ". כשהיא שמעה את זה ביקשה שאני אבוא לבית הספר לספר. זאת היית השנת 1964 עדיין לא ידעתי טוב עברית אבל הלכתי. כל בית הספר השתתק כאשר דיברתי.

את בוועד בינלאומי של אושוויץ. בוודאי אתם מדברים על הלאומנות הקמה לתחייה בפולין, על קסנופוביה, על אנשים צעירים שהולכים בצעדת העצמאות תחת סימן הפלנגות (פשיסטים)

אתם בוודאי שואלים: איך זה אפשרי בכלל?

אני אחרי אושוויץ לא שואלת איך זה אפשרי, אלא מה לעשות בעניין. הסטוריה לומדים אבל לא לומדים ממנה לכן צריך לחנך, לספר, לא להרשות לשכוח. למנוע מאשים לסלף את ההיסטוריה.

אני מזועזעת ממה שעכשיו נכתב (בפולין), מה שכותב למשל תומש פאנפיל ב"גזתה פולסקה" .

חסרות לי מילים לבטא את כאבי ורוגזי.

ד"ר תומש פאנפיל, כתב בין היתר: "אחרי האגרסיה הגרמנית על פולין מצב היהודים לא נראה רע מאוד. נכון ששלטונות הכיבוש הקיפו אותם בצווי עבודה חמורים, נסיעת סרט עם מגן דויד, הכבידו במיסים אדירים, החלו לציין שטח ליהודים בלבד, אבל בד בבד הרשו ליצירת וועדי יהודים (יודנראט) כלומר נציגויות של שלטון עצמי. "

הכי גרוע שתומש פאנפיל הוא לא יחיד בדעתו על זמנים לא רעים ליהודים בפולין תחת כיבוש גרמניה הנאצית.

"הם קיבלו שטחים לעצמם ושלטון עצמי, עבודה. כל כך הרבה טובות הנאה ליהודים חסרי התודה הללו!"

באוקטובר 2017 המכון לזיכרון לאומי של לובלין שיבח את עצמו על כך ששרת החינוך אנה זלבזקה כיבדה את דר תומש פאנפיל בפרס על תרומתו הייחודית לחינוך. את הגבת על כך באופן פומבי, הבעת את התנגדותך.

אני לא מבינה: איך אנשים כאלה יכולים לקבל פרסים כלשהם? כן, קיבלנו שטחים לקולניות יהודיות: במיידאנק, בטרבלינקה, אוושויץ חוונואו.

הלינה בירנבאום נולדה ב1929 בורשה משוררת וסופרת פולנית ישראלית. בזמן מלחמת העולם השניה הייתה אסירה במחנות ריכוז גרמניים: מאיידנק, אושוויץ, בירקנאו, רבנסבריק, ונואישטטגלבה. ב1947 היא היגרה לישראל. בשנת 2001 הוועד הפולני יהודי העניק לה את אות אשת הפיוס . היא כתבה בין היתר:

החיים כתקווה, בחזרה לארץ האבות, כל יום שהוחזר, הקריאה לזיכרון