אף אחד כבר לא יספר לי
אף אחד כבר לא יספר לי
אני יודעת איך הוא נראה, אבי מבעד זיכרון מעורפל רחוק מזמן ילדותי הקצרה מתמונת נעוריו ממלחמת יפן כדמות במדים זוהרת חטובה צעירה
ואחר כך עם אמא כבעל עב גוף, חזק וכבר אבא שלי הם כמו נולדו יחד וכמו יחד מאז ומתמיד דאגו לנו לכל ואני זוכרת ידו החמה החזקה מחזיקה ידי הקטנטנה בהליכה בשבת לרחוב פַבִּיאָה, לדודתו חווה הקשישה דודה חוול'ה קורנת טוב לב, חיוך ואהבה.
בערבים קרא לנו אבא בחצי קול שירים של פושקין באיזה מנגינה זרה היה לו נקב ביד מכדור בחזית מנצ'וריה היפנית בצבא הצאר והכי אני יודעת כי הייתי לפתע גדולה שבטרבלינקה, יודעת מתי וכאילו איך בגז ועל מה
בפעם האחרונה ראיתי אותו שם לפני קרון רכבת משא לבקר בתחנה גרמנית ששמה אומשלאגפלאץ בורשה
יותר לא יודעת עליו כלום ועל אמא ממה שהיה בשנותיהם לפני לידתי ועד השואה איך הלך להם בבית הספר?
איזה תלמידים היו
בֵּבִּיאָלַה פּוֹדְלָסְקַה וְבזֵ'לֶחוֹב? איזה בנים, אחים ואחיות היו
במשפחותיהם בהן גדלו? את מי אהבו הכי ואת מי לפני שהכירו אבא את אימא ואימא אותו.
איך הגיע אבא למצוא את בחירת ליבו כאמי, עד לז'לחוב? והיכן ערכו מסיבת הנשואין? מדוע הביאו אותי לעולם בורשה דווקא? לא הספקתי לשאול כל כך הרבה ועד אין ספור מנסה לנחש היום לתאר לעצמי מעבר לזמנים ואף אחד כבר לא יספר לי לא יספר אף אחד לא
25.10.18 הרצליה