התנהגות האנשים בתנאים בלתי אנושיים בשואה
מתוך הרצאה של הלינה בירנבאום ב"יד ושם" בירושלים בסמינר לעובדי מוזיאון אושוויץ – בירקנאו 1994
"...בגטאות ובמחנות לא השתמשו במלים כמו: מוסר, מצפון, לב... מלים אלה הפכו בשואה לאירוניה מרה, אבסורד – משהו מעולם מיושן, צבוע, לא ריאלי – מילים על מוסר היו לצליל ריק ללא כיסוי. אבל משמעותן לא אבדה אלא התעצמה ..."
עניין התנהגות האנשים בזמן המלחמה והכיבוש הגרמני מעסיק אותי מאז ילדותי בגיטו וארשה, בתקופת החטיפות לשלוחים למחנות ריכוז והשמדה – וממשיך עד היום בקשר לדעות ואמירות על הנושא.
במשך כמעט שש שנים חייתי את אווירת הרצח שבשואה. התבוננתי בהמוני האנשים הנרדפים בסביבתי הצפופה עד חנק. חיפשתי בהם תשובה - הכחשה למוות השולט בכל, הבלתי נמנע שציפה לנו כל הזמן על כל צעד, אמונה שהסיוט הזה יגמר מהר. למדתי לקרוא מפניהם של האנשים, לנחש בחושים מושחזים סכנות, תגובות, להעריך מצבים שהשתנו והורעו במהירות מסחררת, לבחון את התנהגות הסובבים כלפיהם.
למדתי לא להתפעל יותר מכלום, שום אירוע קשה וטראגי שנפל עלינו בזה אחר זה לא הקפיץ עוד. הכל הפך רגיל, יומיומי, המציאות היחידה שלנו. התברר, שלא היה רוע, שהבא אחריו לא היה גרוע מהקודם וגם זה הפך לנורמאלי. נאלצתי כמו כולם להתאים עצמי לתנאים שנוצרו, לחיות בהם – שהרי נולדתי, הייתי, נשמתי, הרגשתי כאב, קור, רעב כל עוד לא מתתי. מצאתי את עצמי, מבלי לדעת למה ואיך, בין חומות הגיטו, מאחורי חוטי-תיל מחושמלים במחנות, מוקפת מגדלי שמירה, מכונות ירייה מכוונות בנו בתמידות, אנשים-אוטומטים חיים שזרעו אסונות ומוות על כל דבר של מה-בכך – למרות כל הערכים ההומאניים בהם חונכו בני אדם במשך דורות.
נכלאתי במקומות בהם רצחו ושרפו אנשים: יהודים – רק על כך שנולדו יהודים; צוענים, כי נולדו צוענים – רצחו אנשים על שפשוט, למרות זוועות המלחמה והכיבוש, שמרו על אמונתם, על נאמנות לעצמם ולאלה שחנכו אותם לערכים.
ההווה הוא תמיד השולט - לא חשוב איפה, מתי ולאיזה פרק זמן, הוא המציאות שאליה כל יצור חי נאלץ להתייחס ולפעול כדי להתקיים, כמה שעוד ניתן ויספיקו לו הכוחות. במחנות, כשחייתי בפחד ואימה בלתי פוסקים, לא הרהרתי הרבה במלאי הכוחות שלי. ברגעים של סכנה מידית, וכאלה קרו כמעט על כל צעד, הרגשתי בתוכי מתח מטורף הכי חזק, אבל לא פחות את אינטנסיביות החיים שבי ותשוקה בלעדית לשמר אותם.
דחיתי על פני את המחשבה, שבעוד רגע לא אהיה עוד כמו רבות מאלה שהייתי דחוסה ביניהן בצריפים, על הדרגשים, במפקדים, מתקוטטות בתורים למרק - ואחר כך ראיתי את האש והעשן מגופותיהן שנפלטו מארובות הקרמטוריום. ידעתי שלא רחוק היום או השעה וגם תורי יגיע לחלוק את גורלן, בכל זאת לא הפסקתי לצפות לנס. הקשבתי בכל חושיי אם לא מצטייר איפשהו באופק של הגהנום הזה האינסופי, איזה סימן קלוש שקץ העינויים שלנו קרב, שזה יגמר פעם. חייתי בצפייה הזאת, היא הייתה המזון שלי בשנות הרעב בלתי ניתן לתיאור; היא חיממה אותי כשעמדתי עירומה בחוץ בכפור במפקדים הבלתי נגמרים, בסלקציות. הציפייה הזאת הייתה לי בריחה לחלומות בהקיץ מהבוץ, מהאימה וכל הגועל של מיידנק, אושוויץ, אל הטוב והאהבה בהם התנסיתי בעבר; הציפייה הזאת הייתה לי המידה העלינה לגבי כל שפקד אותי כאן מדי יום, שעה שעה, כשאני נושמת את ריח האנשים הנשרפים בהמוניהם, בעיקר של בני-עמי.
גדלתי בזוועה הזאת מגיל 10- 15. ספגתי כל כך הרבה, אולי את כל מה שבחיים אנושיים ובפנימיותו של אדם. טעמו של המוות נהיה מוכר לי כאן יותר מכל, האווירה סביבו והתחושה של השעה המקדימה אותו, האחרונה. המוות ארב כל הזמן, קרוב כל כך, אבל תמיד קרה איזה נס בסוף, מקרה שהשאיר אותי בצד החיים.
החיים, לא פחות מכל הסבל הנורא במחנה, נראו לי עצומים, נצחיים כמו השמים, הכוכבים, השמש. חלמתי על תבוסתם של הגרמנים, התבוסה של היטלר – חלמתי על הבית, על אוכל, בטחון, משפחה, אהבה, שהם יהיו שוב מנת חלקי, שאהיה שוב בן-אדם, אדם אחר מאלה שרצחו, הכו – מאלה שעזרו לרצוח ולענות. חלום זה היה אז מעשיה נפלאה, אגדה – היווה הגנה ורכושי היחיד, שאיש לא יכל לקחת ממני. דווקא שם – בתחתית הגהנום של מחנות המוות בהם הייתי כלואה כיהודיה, כילדה יהודיה שאסור לה לחיות אפילו לעת עתה במחנה, נוצרה בי התחושה העמוקה של אנושיותי. תחושה זאת הייתה חזקה מהרעב, מהחרקים שאכלו אותנו חיים, מהפחד המשתק למראה המדים הירוקים של גרמנים, מפני האחראיות על הבלוק, המזכירות שלהן, הסדרניות, העוזרות בנות-טיפוחן, בנות עמים שונים, מפוטמות במנות הלחם והמרק שגנבו מאתנו, לבושות לפי צוו האופנה במחנה. הן היו לא פעם מסוכנות יותר מהס"ס, כי תמיד נמצאו בינינו.
לגיסתי, הלה Hela, היחידה שנשארה לי מכל משפחתי הייתי אומרת, כשהתחננה אלי לגשת לקאפו המחלקת את המרק ואבקש תוספת (לפעמים נתנו לבת-מזל שנראתה כמו ילדה), שאם נצליח לשרוד, אז גם בלי התוספת של המרק נשרוד - ואם לא, התוספת הזאת לא תעזור. אם נחיה ונזכה לשחרור, יהיה לנו מה לאכול, אם לא, כלום לא חשוב.
החיים של הלה בת העשרים כבו מיום ליום. ידעתי שאני חייבת לבקש, אבל לא יכולתי להכריח את עצמי. ראיתי את האסירות האחרות נדחפות, מתחננות לקאפו והיא הולמת במצקת הברזל על ראשן, מגדפת בגסות, מלכלכת את ראשיהן ובגדיהן בשאריות המרק הנשפך, רומסת תחת רגליה כמו חרקים. בדמיוני כבר ראיתי את עצמי ככה, מטונפת, מוכה כשהקערה הריקה בידי המושטת בתחינה – כאילו כבר נזרקתי לתוך הבוץ, נמעכת כחרק מגעיל. הייתי מוכנה לתת את המרק שלי – אבל לא להסתכן בהשפלה, שהייתה בשבילי גרועה מהרעב, מהמוות אפילו, כפי שהתברר מאוחר יותר באירוע מסוים. והייתי אז רק ילדה רגילה אפורה – אסירה בת 13, שבקושי הספיקו להחדיר בי ערכים, ללמד אותי, לחנך - וכל כך רציתי לחיות, לשרוד את הנורא ושגיסתי תשרוד יחד אתי, אבל לא בכל מחיר! היו בי גבולות בכל המצבים, תכופות בתת-מודע.
לא תיארתי לי את החיים בלי הלה. הבנתי זאת במלואו כשהפנו אותה באחת הסלקציות למוות. לפתע שכחתי את הפחד, שכחתי מה עוצמתם של השליטים הרצחניים הגרמנים, הס"ס. תפשתי אותה בכל כוחי בין זרועותיי, את רגלי תקעתי חזק באדמה – ולא נתתי שייקחו אותה ממני. משום מה הם פסחו גם עלי וגם עליה הפעם, למרות שהספיקו לציין את המספרים שלנו כדי למחוק אותנו מהחיים. "ההצגה" מצאה חן בעיני אדוני החיים והמוות, וביטלו לזמן-מה את גזר דינם. לא תיארתי לעצמי שאפסיק לפחד מהכל – להוציא חזרה לבלוק בלי הלה. היא הייתה לי לאימא מהרגע בה קרעו ממני את אימי בכניסה ל"מקלחת" במיידנק לפני שהספקתי להבחין. היא טיפלה בי אחרי ההלם מהאובדן הפתאומי של אימא. בכל כוחה נלחמה בשבילי על מקום על הרצפה בצריף, על הדרגש, על הקערה למרק, עטפה אותי באהבה בכל הרוע הזה שסבב אותנו, בכך נתנה רצון וכוח להתגבר.
***
השנים עוברות – ככול שמרחק הזמן מפריד אותי מהאירועים ההם, שאין כדוגמתם, כך קשה לי יותר עם הידע העצום אותו צברתי וחוויתי על בשרי - ועם מה שאני קוראת עכשיו בספרים שונים, שומעת דעות המובעות בציבור בנושא השואה, ואיך התנהגו אז הקורבנות והניצולים.
הסופר הפולני טדאוש בורובסקי Tadeusz Borowski כתב באחד הסיפורים שלו על אושוויץ בספרו הפרידה ממריה, שהתקווה לעולם לא עשתה כל כך הרבה רע לאנשים כמו במחנות הנאצים, כי בגלל אשליית הסיכוי לשרוד הם היו מוכנים לכל הידרדרות, לכל מעשה שפל. ויקטור פרנקל לעומתו, הלוגו- פסיכיאטר וסופר, יהודי אוסטרי, גם הוא אסיר אושוויץ ומחנות אחרים בגרמניה, כותב בספרו הנודע אדם מחפש משמעות (או פסיכולוג במחנה ריכוז), שבדרך כלל האסירים שאיבדו את התקווה, אבדו גם את אנושיותם והרצון להלחם על החיים.
נשמר בזיכרוני משפט ברוסית שחזר על עצמו תכופות ברבים כשדובר על שפלות ואכזריות של בני אדם בתנאי רעב מתמיד וסכנת חיים: Wojna wsio spiszet – המלחמה תמחק הכול, כלומר הכול על חשבון המלחמה, פירושו בעצם, שבמלחמה מותר הכל.
ויקטור פרנקל טוען שהתנהגות לא נורמאלית בתנאים בלתי נורמאלים היא הנורמאלית. אבל הוא טוען גם שכל אדם ולא משנה באיזה סיטואציה הוא מוצא את עצמו, תמיד יש לו עדיין חופש פנימי משלו לבחור את תגובתו. באדם יש הכול: גם טוב וגם רע. לא התנאים עושים את האדם, הוא בעצמו בוחר את תגובותיו, מעריך משמעות של כל רגע ואחריותו לאותה משמעות גם נוכח סבל הגרוע ביותר. פרנקל מצטט מלים של דוסטוייבסקי: "הלוואי ואשאר ראוי לסבלי".
בגטאות ובמחנות לא השתמשו במלים כמו: מוסר, מצפון, לב... מלים אלה הפכו בשואה לאירוניה מרה, אבסורד – משהו מעולם מיושן, צבוע, לא ריאלי – מילים על מוסר היו לצליל ריק ללא כיסוי. אבל משמעותן לא אבדה אלא התעצמה כשהחיים התגלו במערומיהם, העמיקה, קיבלה ערך אמיתי וגייסה באדם את שהכי טוב בו, העלתה אותו לגבהים, שלא ידע על קיומם קודם, כי התנאים הנורמאלים שלפני הגטאות והמחנות לא דרשו רמות כאלו של מאמצים, תשובות והחלטות מידיות בקיום שמעל התהום, על סף המוות.
המלים הפכו מיותרות, הן לא ביטאו כאן כלום בנורא שבנורא הבלתי-נתפס השולט, לא היה כוח לחבר אותן, להגיד – הכול מסביב אמר יתר על המידה על הסוף – הלחץ, החנק, הפחד ששיתקו עד איבוד דעת: הבוץ, אנשים הטובעים בו ובהפרשות של עצמם, מרוחים בגועל הזה, גופותיהם הרזות, הערומות, עיניהם הבולטות החוצה, שער ראשם מגולח, פנים ללא צבע, ללא הבעה, אפורים, ספוגי זיעה, גשם; צריפים מסריחים, צפופים להתפוצץ, גדרי תיל – מאבק עיקש על לגימת מים, אויר לנשימה, סנטימטר מרווח! בתנאים כאלה קיימות פרופורציות אחרות, פירוש שונה יש למלה, למושגים, למרות שאנשים נשארים אותם אנשים. בטרגדיות הכלליות מצב היחידים אף פעם אינו אותו דבר וגם תגובותיהם למציאות שנוצרת. זה תלוי באין ספור גורמים חיצונים ופנימיים המשפיעים על כול אחד. וכך אחרי השואה, עד היום בעניין הערכות ותיאורי האירועים ההם.
אני הכרתי כל אלה מקרוב, באופן בלתי אמצעי. אני זוכרת עובדות עד לפרטים הזעירים ביותר, קולות, האווירה בה התרחשו, צבעים, ריחות, תחושות. לא יודעת רק איך נראו פניי, דמותי, יכולתי לנחש זאת אולי מעיני אסירות אחרות, אם היה להן עוד כוח ורצון להסתכל אחת על השניה. במחנות לא הייתה מראה, כמו שלא היו מגבת, מסרק, כף, שום דבר בעצם שבני אדם משתמשים לצרכיהם המינימאליים. אחרי המלחמה - ועד היום אני מחפשת את המראה ההוא של עצמי ושל קרובי שלא שרדו, בתיאורים השונים של עדים, היסטוריונים, פסיכולוגים, פילוסופים, אנשי ספרות. יש המון תיאורים, אבל זה שנרשם בתוכי שם הוא הרבה פעמים שונה בהרבה, שונה מזה שבספרים שלהם או מהדעות שהם משמיעים בציבור.
אנשים בדרך כלל הקשיבו ומקשיבים בחוסר רצון למה שקרה בשואה, אלא אם מוצאים בכך איזו סנסציה מיוחדות. הניצולים עמוסים למדי בזיכרונות משלהם, שפחדו לספר לילדיהם, כדי לא להפחידם. הם גם רצו להיות כמו אלה שלא התנסו בזוועות ההם, כדי להימנע מאשמות על פחדנות משפילה כביכול, על שיתוף פעולה עם הנאצים, אחרת כביכול איך שרדו, כשמיליונים נספו?... אלה שלא חוו זאת, מעדיפים לדעת פחות, או יותר נכון – להשמיע דעות שליליות אודות הקורבנות והניצולים. מחשיבים לחרפה את חוסר האונים של המעונים והנרצחים, חוסר כבוד במוות ללא לחימה פעילה, עצם הרצון לחיות עוד בתנאים נוראים כאלה. לא מבדילים בין ההתנהגויות השונות, כאילו כולנו הינו מסה אחת ללא פנים, אישיות, מחשבה, רגש. רק כושר התנגדות בנשק נחשב. והרי דווקא החיים הכל כך עלובים אז, שכל כך קל היה לאבד, היוו את הערך היחידי העליון ועליו נלחמו עד סוף הכוחות. הכול התרכז בהצלתם והצלת חיי הקרובים והיקרים! לא אחת שילמו בחיים כדי להציל את חיים של הקרובים וגם החיים של זרים שנקרו בדרך. הלכו אחריהם לקרונות המוות, לתאי הגז ובלבד לפחות למות ביחד, לחזק אחד את השני בדקה האחרונה אפילו במבט, בלחיצת יד. אבל בכך הרי אין סנסציה, שום תהילה... צריך היה להתגונן – טענו כלפינו – לא להסכים עם החיים בהשפלה, להילחם אפילו בעזרת סכין מטבח ולא לתת שיובילו כצאן לטבח!...
קראתי לא מזמן באיזה ספר על המרד בגיטו וארשה תיאור מקברי בו לוחם יהודי גאה הורג את אימו ואחר כך יורה בעצמו ברגע שהגרמנים מתקרבים לבונקר, כדי שהיא לא תמות בהשפלה מירי התליינים הגרמנים.
נזכרתי איך עמדתי פעם במגרש בתוך המון של יהודים שנחטפו בגיטו וארשה לשילוח לטרבלינקה, כשפתאום כיוונו הגרמנים אל כולנו מכונת ירייה. היינו צפויים למוות מידי. עמדתי עם אבא, אח ואימא. אחי עבד כאן בפינוי הגוויות אחרי צאת המשלוחים. הוא ענד לוחית פח עם מספר של עובד במגרש השילוחים – האומשלגפלץ, ויכל לעזוב אותנו. אבל הוא לא הלך. התחבקנו ארבעתנו. אימא לחשה לי, שכל אדם מוכרח למות פעם ואנחנו נמות עכשיו ביחד, שלא אפחד... הרגע הזה נראה לי פשוט קדוש. הייתי כבר מעבר לכל פחד בחיבוק הזה האחרון עם יקירי.
אני לא בטוחה אם לא הייתי מרגישה מושפלת דווקא אילו היה עלי למות במודעות שיורה בי האח או הבן, כדי להציל כביכול את הכבוד. למות מידי הנאצים היה אז משהו נורמאלי, הוא היה שליט-רוצח ואנחנו אנשים רגילים אחוזים בציפורניהם השטניות.
פרימו לוי Primo Leviבספרו הנודע הזהו האדם מנתח את התנהגות האסירים, חבריו לגורל ואת התליינים הגרמנים, מחפש סיבות להתנהגות כזאת או אחרת באורח מחשבתם, במוצאם, באינטלקט וכדומה. הוא כותב על אנשי הס"ס המריצים אותו בתוך המון יהודים לקרונות להסעה למחנות המוות, כמו על האומללים המעונים על ידם, שהם שולטים בהם באופן מוחלט בעוצמה רצחנית שאין ממנה מנוס – הוא מתעמק בקווי אופיים, מניעי פעולתם, מוצאם המשפחתי של גרמנים אלו.
במתח המטרף אז, שפשוט שיתק את החושים, כשהם חיפשו אותנו, חטפו למשלוח והובילו לקרונות – עצם המראה של הגרמנים נשף אימה, הם היו התגלמותו של המוות עצמו, כמו קיר פלדה המפריד מהחיים. והאם אפשר לנתח מוות? לא הייתי מעיזה להסתכל בפניהם של אנשי הס"ס, כי ישר ירו, ואלה שבעל כורחי ראיתי, כשהריצו ודחפו אותנו לקרונות, הרביצו, ירו, השמיעו את פקודותיהם-גזרי הדין – היו כמו עשויים מאבן, לא ביטאו כלום מלבד רשע, חוסר רגשות - מוות. למי היה אז ראש וכוח בכלל עוד לחשוב על משהו, חוץ מלאן הם מובילים אותנו, איך להינצל מהם, במה להרגיע ילד מפוחד, מורעב, צמא ותשוש משכיבה במחבואים חשוכים, מסריחים, מחניקים?!
איך להסתדר עם עצמך בחוסר-האונים הפרטי והכללי, בחיסול הטוטאלי מול עיניך של כל שהיה לך, שהכרת, אהבת והאמנת, בנדודים וטלטולים חסרי-תקווה אל הבלתי ידוע הנורא ביותר - או אחר כך, בתופת המחנות, בתוך הרעב הנצחי, פחד, מחלות, חוסר-כל? איך לנתח כאן את הרקע, האופי, מה עולה בראשם של המרצחים הגרמנים, כשהם מובילים המונים להשמדה, מתעללים בהם בדרכם לתחנתם האחרונה - איזה אימא יש להם והאם היא אהבה אותם? האם הם, הגרמנים האלה הרוצחים, האם מעמדם אז היה שווה לזה של הקורבנות שלהם ואפשר היה לאמוד את אופיים באותן מידות אנושיות, באותה פרופורציה – באותם מושגים?האם היינו כולם אותו דבר לצורך ניתוחי אופי, סיבות התנהגות?
אולי היה עוד מסוגל לכך מישהו שלא היו מאחוריו שנים של תלאות בגטאות, היה לו עוד איזה קרוב משפחה מחוץ למחנה, בית, משפחה, קיבל מכתבים, חבילות למחנה או עבד במקומות מובחרים כמו מטבח, מחסני בגדים ("קנדה"), איפה שנמצא אוכל, בגדים ואפילו זהב, כסף ויהלומים אחרי המומתים בגז. לא היה זה בהחלט המצב של הרוב. בכל אופן לא ניתן למדוד את האירועים האלה במידות ומושגים מלפני המציאות המפלצתית ההיא, וגם אחריה. אבל אין זה אומר שלא חייבים לעסוק בכך.
טדאוש בורובסקי Tadeusz Borowski, כותב על לחם שהחזיקה לא מזמן בידיה אימו בוארשה, אפתה אותו בשבילו, ארזה למשלוח החבילה לאושוויץ. הוא מתרגש מהלחם, מתווה השלכות נוסטלגיות או לגלגניות... (אימי היהודייה מזמן כבר נשרפה באותו זמן בתנור של מיידנק). מישהו אחר בתיאוריו המצוינים של החיים במחנה, מחפש כבר לא לחם אפילו או את המרק המגעיל של המחנה – אלא תפוח-עץ...
אחד האסירים הראשונים הפולנים באושוויץ, וויסלאב קילאר Wiesław Kilar בספרו המצמרר בשם אנוס מונדי ”Anus mundi" מדבר על יהלומים מ"קנדה", על קשרים מסחריים ואחרים בין אסירים– פונקציונרים ואנשי ס"ס בכל הדרגות. ולפתע כולם באותה פרופורציה, אנשים תלויים אחד בשני, יוצרים קשרים לצרכיהם, אינטרסים. כבר לא דמות איש הס"ס, מבטו כבר לא מוות, לא גזר דין בלתי נמנע, אלא פרטנר להחלפות שונות כמו לחם, וודקה, נקניק, זהב ויהלומים מ"קנדה"...
לא הייתה זאת המציאות שלי ולא של רוב האסירים במחנה, בעיקר לא היהודים, כמובן. אני יכולה למצוא את עצמי במידה גדולה בתיאור בסיפורו של בורובסקי "גבירותי ורבותי בבקשה לגז!...
(תרגומי לעברית באתר זכור).
לנו לקחו את הבתים, שדדו אותם, שרפו – את משפחותינו רצחו כולן. לא נשאר זכר מהם. במחנה נתנו לנו לחיות רק לפרקי זמן מסלקציה אחת לבאה בתור, אם לא המיתו קודם המחלות, המכות ועם גזר דין מוות מראש, כי היהודים הרי חייבים למות, כולם!
אני זוכרת פעם אחת באושוויץ קפצה צעירה יהודיה מהמשאית שהסיעה את הממוינות בסלקציה לגז. סגן מפקד המחנה הסלר Hösler לא ירה בה, הרשה לה לחזור לבלוק, אבל הוסיף בטון רגוע: "למה עשית זאת, למה קפצת? את מוכרחה למות, את הרי יהודיה!" זה היה כל ההבדל בין מצבם של האסירים היהודים והאחרים.
גורלי היה שונה לגמרי מגורלם של הפולנים בורובסקי, קילאר, מהכימאי והסופר היהודי האיטלקי, פרימו לוי, שבזכות התמחותו הנחוצה לגרמנים זכה לתנאים טובים יותר באושוויץ; של בלומה, מכרה מהבונקר בו התחבאנו במשך שלושה שבועות תחת בתים בוערים בזמן המרד והחיסול בגיטו וארשה. בלומה עבדה במחסן בגדים בבירקנאו וסחבה משם כל מיני "אוצרות", אותם יכלה להחליף בקלות באוכל ודברים נחוצים אחרים. היו שהלכו אליה לבקש ממנה שתתן להן דבר מה. אני לא עברתי ליד הדרגש שלה, שלא תרגיש שאני מצפה ממנה למשהו. פחד מהשפלה היה חזק יותר מהרעב. זה היה בי, לא תלוי בתנאים.
בהתחלה הייתי באושוויץ עם גיסתי הלה ובת דודתי הלינה. השתדלנו תמיד לעמוד באותה שורה במפקדים, כדי שלא יפרידו בינינו, לא יפנו לעבודות במקומות אחרים ולבלוקים אחרים, וגם כדי לקבל ביחד את מנות הלחם, כי המנות היו קטנות יותר וגדולות יותר וכל פירור היה אז יקר ערך. שליש מכיכר הלחם לפני חלוקתו לקחה לעצמה האחראית על הבלוק והעוזרות שלה.
בת דודתי עברה אחר-כך לבלוק אחר, כי רצתה להצטרף לקומנדו עבודה קשה שם חילקו "Zulage"מנת לחם נוספת ופרוסת נקניק דקה פעמיים בשבוע. היא העדיפה להיות בנפרד שלא להתחלק אתנו בתוספת הזאת. עם הזמן איבדנו את הקשר אתה. היא באה אלינו רק פעם אחת, כשנודע לה על הסלקציה המדוברת בה לא נתתי לקחת ממני את הלה.
הלה שרדה רק שלושה חדשים באושוויץ – לי זה היה כבר נצח של ניסיון חיים, לימוד אודות העולם, בני-אדם, חיים ומוות והתחלת עינוים עוד יותר קשים, שציפו לי בהמשך, כשאני מאובנת מאבדן גיסתי.
פרצה מגפת הגרדת במחנה, גם אני נדבקתי בה. מישהו אמר לי שהאוקראיניות בבלוק 13 מוכרות תמורת מנת לחם משחה שחורה שמרפאה גרדת. בת דודתי הלינה שהתה בבלוק הזה וחשבתי שנפגש בהזדמנות זאת, אבל היא כבר לא הייתה. נלקחה בסלקציה לגז. למזלי הגעתי באותו יום לאנשים שעדיין לא אבדו רגש אנושי בתוך הזוועה.
נתקלתי כאן באופן בלתי-צפוי בצלינה, חברת בית-הספר של אחי הגדול. היא הכירה לי את חברותיה לדרגש, את פרייסובה ואת ביתה רוז'קה. לצלינה ולפרייסובה היו תנאים טובים יותר בבלוק, צלינה כאחות ופרייסובה כמשרתת את האחראית ואת שומרת לילה האוקראינית. התיידדתי אתן, פרייסובה אימצה אותי במהרה כבת שלה, "לאגר טוכטר"...
באקציות הראשונות של גירוש יהודי גיטו וארשה לטרבלינקה, פרייסובה איבדה את הבת הגדולה והאהובה עליה, חווצ'יה Chawcia שהייתה, כפי שסיפרה, מוכשרת ביותר. במיידנק איבדה את יתר בני משפחתה ואז נדרה נדר שתעשה כל שרק בכוחה כדי לעזור לאנשים ובלבד שאלוהים יעזור לה להציל את הבת הצעירה רוז'קה. כל זמן שהותה במחנות השתדלה פרייסובה להשאר נאמנה לנדר שלה. היא לקחה על עצמה עבודות קשות, הסתכנה גם בעזרה לאחרים. אישה מבית עני, פשוטה, טובה וחכמה.
את היהודים מסלובקיה הביאו לאושוויץ לפנינו, היהודים מפולין. רק מעטים מהם ניצלו מהטרנספורטים הרבים. מצבם של אלה ששרדו היה יותר טוב מאסירות אחרות. הן הועסקו בתפקידים שונים כפונקציונריות, כוותיקות במחנה והיו מעודכנות היטב ב"חוקי" התופת הזאת, מה שנתן אפשרות להסתדר ביתר קלות. עכשיו רובן שלטו בנו, התנקמו בנו על שהביאו אותנו לכאן מאוחר יותר... לפעמים תהיתי בעל כורחי, איך יכלו להיות כל כך אכזריות לחברות לגורל, בנות עמן, לחולות, מבוגרות מהן – החלשות והאומללות ביותר במחנה?! אבל לא דיברתי על כך עם אף אחד, לא היו אלה זמנים להתלונן, להביע דעות ומחשבות, להתווכח על הרוע. הוא שלט בכול. העיקר היה להיזהר מפניו, ללמוד איך להימנע ממנו, להתרכז בכך בלבד ולא בנתוחי שווא של המצב ומניעי התגובות של האנשים. אי אפשר היה לצפות ממישהו לדבר, חוץ מרוע. היה צורך להתגונן בכול הדרכים וכל אחד עשה זאת לפי הבנתו.
תמיד סחבתי מהמתפרה כל מיני חפצים נחוצים לצלינה ולפרייסובה. אחר כך, כשהצלחתי להתקבל לעבודה ב"קנדה", הברחתי משם דברי אוכל טובים יותר, בגדים, סבונים ריחנים מהטרנספורטים הענקים של יהודי הונגריה, שהובלו לתאי הגז. הסתכנתי, אבל רציתי לגמול על העזרה והטוב שהעניקו לי.
אחרי הפיטורים מ"קנדה" סגרו אותנו בבלוק 25 – בלוק המוות בבירקנאו שהיה מוקף חומה בנויה. כלאו כאן את הממוינות בסלקציות בטרם לקיחתן לתאי הגז. הכלואות בבלוק הזה נחשבו כבר למתות - לא נתנו כאן אוכל, לא הורשו ללכת לשירותים, היה זה בית-סוהר בתוך בית- סוהר, תא הנדונים למוות. אסירות אחדות שלא היו כלואות כאן, מודאגות מגורל בת משפחה או ידידה, התגנבו לקרבת הבלוק והשתדלו להכניס מבעד סדקים כלשהם בחומה דבר אוכל, מים – מלה של עידוד. אני ציפיתי מאוד לעזרה מצלינה, אך לשווא.
עד שפעם אחת הובילו אותנו לשירותים (לאטרינות) תחת משמר הסדרניות. היה זה ממש חסד לא רגיל, חד-פעמי. העזתי לנצל רגע של חוסר תשומת לב הסדרניות והתנתקתי מהקבוצה, כדי לרוץ לצלינה. ידעתי מה צפוי לי אם ירגישו בהעדרי, אבל גם האמנתי בעומק ליבי שאספיק להודיע לצלינה על מצבי והיא אולי תוציא אותי מבלוק המוות בעזרת מכרותיה הפונקציונריות, בעלות ההשפעה, או לפחות תיתן לי משהו לאכול. עצם המחשבה על אפשרות כזאת מלאה אותי בתקווה, נטעה בי אומץ וכוח לרוץ לצריף שלה.
מתנשפת כולי, בקושי נושמת הגעתי לבלוק שלה. האדמה בערה תחת רגלי מפחד וחיפזון: "אני חייבת לחזור מהר" הפצרתי בחוסר סבלנות, " אני מוכרחה להשיג מהר את הקבוצה שלי בחזרה, לא אכלתי כבר כמה ימים!..." היא עשתה תנועת יד כמו שמגרשים זבוב טרדני והמשיכה לשוחח עם מישהי בהתעלמות מוחלטת ממני. לפתע הכול החשיך בעיני, לא היה כבר ערך לכלום, לשום דבר!
כמו כלב מוכה רצתי בחזרה לכלא שלי בבלוק 25. יכולים כבר להרוג אותי, לא היה איכפת לי יותר. ברגע זה האכזבה הייתה בשבילי גרועה מסכנת המוות בה הייתי שרויה. וכזה גם יכול להיות האדם, אפילו בתום שנה וחצי באושוויץ, בתחתית הגיהנום. מבקר ספרות ישראלי ידוע כתב לי אחרי קריאת ספרי החיים כתקווה, שהוא לא מבין איך אפשר היה עוד לחוש עלבון באושוויץ? לא מבין את מאבקי העיקש לחיים, הרצון הבלתי מנוצח לחיות?! הוא פירש זאת בגילי הצעיר, בהיותי אז ילדה, כי לדעתו בשביל מה לרצות לחיות בתנאים כאלו?...
כשצוו הגרמנים על כל האסירות ללא יוצאות מהכלל להתאסף סביב עמוד התלייה בה עמדו לתלות את מאלה זימטבאום Mala Zimetbaum שנתפשה בבריחה לא מוצלחת מהמחנה, מצאתי שוב את פרייסובה ורוז'קה - הקשר אתן אבד לי בגלל העברתן לקטע אחר של המחנה. מאז היינו ביחד כמו משפחה. פעם סיפרה לי רוז'קה על מקרה שאירע לה בשמירה בכניסה לבלוק, בתפקיד "טורוואחה" Torwache . גבר אחד ניסה לתת לה חבילה קטנה עם אוכל. היא סירבה. אמרה לו שהוא בטח מצפה ממנה למשהו בתמורה, ולא ימצא זאת אצלה, יותר טוב שייתן את מתנתו לאחת אחרת. רוז'קה הייתה בת חמש עשרה ואני בקושי הבנתי במה מדובר...
לפרייסובה הייתה גישה לתנור בבלוק בגלל היותה משרתת את האחראית ושומרת לילה האוקראינית Nachtwache. היא נאלצה בין היתר להוציא לבית שמוש דליים בהם שומרת לילה והאחראית עשו את צרכיהן כדי לא לשקוע בבוץ בדרך ללטרינות. הרי הן היו בעלות זכויות כאן. בכל לילה כמעט פרייסובה בישלה בספל פח קטן על האש בפתח התנור מין מרק מפרוסת לחם ומים, שהשיגה בברזיה Waschraum, שין שום ופצפונת מרגרינה ממנות הרעב שלנו. היא חילקה את המאכל החם לחולות על הדרגשים, לכל אחת מספר כפות, להשיב נפש. את החולות בטיפוס החביאה תחת הדרגשים וטיפלה בהן בחשאי. לא פעם אני ורוז'קה הזהרנו אותה בפני תוצאות מסוכנות, אבל היא אפילו לא רצתה לשמוע.
שומרת לילה הייתה מכה אותה, כשתפסה אותה מבשלת בתנור. יום אחד, כששמעה פרייסובה ששומרת הלילה מתקרבת, מרוב פחד הוציא בעצבנות את הספל מהאש ונכוותה קשה ביד. לא היה מנוס מללכת ל"רוויר". ביקרנו אותה שם מדי יום, הבאנו את מנות הלחם שלנו – שהיא עוד חילקה מזה לחולות שלידה, הרי נדרה נדר לעזור...
גרוע יותר היה כשפעם הביקור שלנו התארך קצת והשערים של שני המחנות נסגרו כבר. מבעד חור כלשהו נדחסנו לשטח הצר שבין המחנות, אבל לא יכולנו להגיע בחזרה למחנה שלנו. בכל רגע יכול היה לעבור איש ס"ס ולירות בנו למוות על ניסיון בריחה כביכול – וכי איך אחרת היה מפרש את נוכחותנו במקום האסור בין שני המחנות? האם היה בכלל מהרהר בכך? למרבה המזל היה לילה חשוך, הסתתרנו ליד איזה שיח ולפנות בוקר כשיהודים מהזונדרקומנדו באו לפנות את הגוויות מבית החולים למשרפות, עברנו בריצה לבלוקים שלנו למפקד.
מי היה יודע עלי היום, אם היו אז מגלים אותנו והורגים? מי היה יודע שהרגו אותי בגלל שהלכתי להביא את מנת הלחם היומית היחידה שלי לבית-חולים לאישה חולה בתקווה שזה יחזק אותה ואולי יציל?
רבים היום בעולם שהוחזר לנורמות, סבורים שאסור לשפוט ההתנהגות שפלה של בני אדם בזמנים נוראים ההם. טוענים: "לא ידוע איך הייתי נוהג בעצמי במקומם בתנאים כאלה לא-נתפסים".
כלומר אין לשפוט מעשיהם של מי ששיתפו פעולה עם הרוצחים, שהתעשרו מכך אז, הצילו חייהם על חשבון האחרים, חבריהם לגורל, בני עמם, נהנו משלטון רגעי עליהם בגטאות ובמחנות – רק בגלל שבסופו של דבר רובם גם הושמדו?
לדעתי לא המוות מטהר ומקדש אלא החיים שהזוועות לא הצליחו להפוך אותם לשפלים בשום תנאים. אחרת מה ערך להקרבה, לנאמנות, למאמצי שמירה על צלם אנוש?