- האם ניצולי השואה רגישים למוות?שאלה של היסטוריון חוקר

*יש לציין שהשואל הינו חוקר חשוב ובעל השפעה רבה על זיכרון השואה הבינלאומי.

שאלה:

הלינה,

אני חייב לשאול אותך משהו. אני יודע שזו חדירה עמוקה ביותר לתוכך אבל אין לי בחירה אחרת, בך אני נותן אמון ואין לי אפשרות לשאול מישהו אחר ואני חייב את זה לצורך כתיבת עבודת מחקר לשמוע הערכה על דיווח מסוים של אסיר, כיוון שזה דיווח חזק מאוד ומשמעותי. אני יודע טוב שהתנסויות והטראומה מתבטאות אצל כל אחד בצורה אחרת. אבל במקרה של ציטוט זה יש לי רושם חזק שאני מוכרח לדבר על כך איתך, כי אפילו אצל האסירים של הזונדרקומנדו לא קראתי שכזה. הנה הציטוט:

"מהמחנה יצאתי עם פגם אחד שלא ניתן לתקון - אני לא רגיש למוות,למראה של מתים. קברתי כבר רבים מהכי קרובים לי, אבל למשל לא ריגש אותי מראה גופה בארון מתים, בהתחלה סברתי שנהייתי לא נורמלי בנוגע לאזורים רגשיים. אבל זה לא כך. אני מסוגל להתרגש בסרט טוב - אבל לא ממוות של אדם אחר. וזה בדיוק הפגם הזה שהוצאתי מהמחנה איפה ששם יום יום נראו הרבה ולפעמים הרבה מאוד גוויות, איפה שחיי אנוש לא ביטאו שום ערך".

מה את חושבת על זה? לאחרונה מת לך בעל אהוב. תכתבי איך את רואה את זה … האם זה מקרה מבודד או משהו יותר ייצוגי? ואת יודעת טוב - שאני מתחנן בכל כוח של תחינה על חמלה לשאול אותך שאלה כואבת כל כך. אבל אני מוכרח לדעת ואין לי הרבה אנשים שיכולים להבהיר לי הבנה. אל תרגישי בבקשה שנגרם לך עוול בשאלה זו ...

תשובה:

ידוע היטב שכל אדם (אפילו כלב וחתול) יש לו אופי אחר, רגישויות והבנה אחרת, מגיב למצבים שונים לפי גילו ולפי מצב בריאותו הפיזי והנפשי. כך גם אנחנו, קורבנות המלחמה ומחנות השואה - לא תספיק עבורנו מגירה אחת.

אלה הכותבים את זכרונותיהם מהארועים אז ואחרי לא תמיד כותבים מה שהיה אלה גם איך היו רוצים להיות מיוצגים בפני הקורא, איך לעשות עליו רושם באוושויץ הבלתי נתפשת והיותם, הם שם. להראות איזה משהו בלתי נתפש אישי אחרי התנסויות כאלה.

אני אז הייתי בגיל של ילדות וכל היותר מנורא אבל יומיומי, כזה ללא רחמים, אמיתי עד שזה הפך נורמלי כמו המוות עצמו (הדמעות שורפות וחונקות ברגע כתיבת מילים אלה) מה שנספג בי במשך אותם שנים של התפתחותי בגטו במחנות ואחרי המלחמה, לא מעורר בי שאיפות להבדיל את עצמי, לעשות רושם מיוחד לטוב או לרע. לא מתביישת במה שעבר עלי ומהמוצע שלי וגם אני לא גאה מכך אני אמיתית ומילדותי המוקדמת מאוד רגישה אבל אכשהו גם חושבת בהגיון, רואה מה שיש ולא את מה שהייתי רוצה שיהיה ואיך אני הייתי רוצה להראות בעיני אחרים.

תמיד כמעט פחדתי למות, וכך עד היום למרות שעכשיו כבר לא כל כך כי אני יודעת איפה מחכה לי בעלי חיים, זכרונו לברכה. ולא פחות פחדתי ופוחדת על הקרובים לי ועל רחוקים מוכרים או בלתי מוכרים. המוות שלהם מעורר בי השתתפות בכאבם הירהורים ופחד. אני בוכה כשמראים בטלויזיה לוויות של חיילים שנפלו במלחמות ובמעשי טרור. מוות של חיימק'ה שלי הוא כאב נורא הוא שינוי בלתי נתפש בחיי הארוכים ובי אבל לא שבר. יש לי כבר את ה 89 שנים שלי והוא הקרוב ביותר והאהוב ביותר כבר עבר לצד השני איפה שדבר כבר לא נורא ולא מצוין ובקרוב אני אצטרף אליו לאותו קבר שקט וצנוע לא דתי, מותר ליהודים ולא רק, בקרוב אבוא אליו. עכשיו יש לי כבר מקום שקניתי ביחד איתו. נשאר לי כמה שעוד ניתן להחזיק את הקן המשפחתי לילדים ולנכדים שלנו , להעביר עוד משהו שזכור לי ולמדתי , והחשוב ביותר לעשות הכל ולא ליפול בדיכאון ולא להפוך כובד למשפחה.

הלינה בירנבאום.