ארבעה מסעות 1943 – 1945

התבוננתי בנוף הערים והכפרים הגרמנים וחשבתי, הייתי רוצה לבוא אליהם ולספר;

מסע ראשון - מיידאנק

הרכבת זזה, החזקים ביותר סתמו בגופם את החלונות הצרים ולא איפשרו זרימת אויר פנימה. אנשים התקוטטו, רמסו וחנקו זה את זה בכובד גופם. בקבוקי מים שזרקו הפולנים פה ושם בדרך נחטפו מהידיים, מהפה - השיגו אותם רק החזקים.

חיילי ס"ס ירו במנסים לברוח מבעד לחלונות הקטנים, ובקרונות פנימה. עמדתי על ערימת אנשים צמודה ליציאה. כבר לא יכלתי כאן להחזיק מעמד. נפלתי. אחרים נפלו עלי. אופף אותי חושך, לא הרגשתי יותר כלום. לפתע נפל מישהו על הפנים שלי, על האף ולא יכלתי לנשום! התחלתי להאבק בכח על אנושי עד שקרעתי את עצמי מתוך הערימה החונקת ומנעלי הגבוהות הקשורות בשרוכים. רגלי נרמסו מכך ונפצעו. זרקתי מעצמי כמעט את כל הבגדים ועל ההר הזה של אנשים גוססים, מתים, והבגדים שלי - הגעתי לחלון. הוצאתי את ראשי – לוע הרובה של חייל ס"ס שעמד על מדרגת הקרון נגע לי בגרגרת. נשמתי אויר, ספגתי אותו כל כולי.

מסע שני - אושוויץ

חיילי ס"ס שוב ספרו אותנו, הקאפו חילקו מנות לחם שבלענו מיד. הובילו אותנו לרכבת. שוב קרונות של בהמות, הפעם בדלתות פתוחות, שני חיילי הוורמכט (Wehrmacht) התיישבו בנוח בפתחם. ציוו עלינו לשבת בשורות על הריצפה אחת בין רגליה המופשקות של השניה, כדי לנצל כל פיסת מקום ותחת איום הוצאת להורג ביריה על שינוי כלשהו במצב גוף זה. סוף סוף יכלנו לשבת, אבל מי ידע שזה יארך שתי יממות?! חום של יולי, צמא, רעב וסיכות בכל הגוף המאובן מחוסר כל אפשרות תנועה. עינוי חדש שהיה עלינו להכיר: ישיבה אינסופית.

אישה בשורה הסמוכה המחבקת בין רגליה את ביתה כבת 15 התרוממה מעט והתחילה להתחנן שיתנו ליישר את הגוף לרגע. החייל קם, הוריד את הרובה וכיוון. התאבנו. חשבתי שהוא רק מאיים כשהכדור כבר פגע ברקתה. היא החווירה משניה לשניה ונפלה מתה על זרועות הבת. החייל תלה את הרובה בחזרה על זרועו, התישב במקומו ונבח: "לזרוק את הגוויה, הקטנה שתשתוק (היא בכתה חרישית), גם היא תתפגר עוד מעט, הרי היא יהודיה"!

הרכבת נכנסה לתחנה: אושוויץ (Auschwitz). נדחפות ומוכות באכזריות על ידי השומרים, הוצעדנו בריצה מהתחנה לבירקנאו. התגלה לפנינו שער וכתובת גדולה: “Arbeit Macht Frei” – העבודה משחררת.

מסע שלישי - ראוונסבריק

ב 18 לינואר 1945 בערב הוציאו אותנו בטור גדול ממחנה נשים.

דלקו מדורות על השלג: הגרמנים שרפו עכשיו מסמכים, כבר לא אנשים!

באותה צעדה חסרת תקוה בה הובילו אותנו בדרכים קפואות מקרח במשך ימים ולילות עד לרכבת בלוסלאו (Loslau) העמיסו אותנו בצפיפות שאי אפשר לתאר בקרונות משא ללא גג. הכפור והרוח תוך כדי נסיעת הרכבת הכאיבו כמו דקירות סכין. חצי מתות הגענו לרבנסבריק.

אחרי שעות עמידה בחוץ בכפור סגרו אותנו בבלוק העונשים עם פושעות גרמניות. צפיפות על הריצפה במבנה קטן, קצת מרק או מנת לחם קטנה אך לא בכל יום. הגרמניות התעללו בנו. לפעמים הצלחתי להתגנב החוצה ולהתרחץ תחת המרזב בשלג הנמס הקר להחריד.

מסע רביעי - נוישטאדט גלבה

אחרי שבועיים ספרו אותנו ושוב הובילו תחת משמר לרכבת. רכבת נוסעים הפעם, מחוממת אפילו!... אבל הכינים התעוררו מהחום והציקו יותר חזק.

ישבתי ליד החלון והתבוננתי בנוף הערים והכפרים הגרמנים שחלפנו על פניהם. מכאן הם באו והרגו לנו את כולם, שרפו הכל?! בבתים היפים האלה גרות הנשים שלהם, הילדים?! האם הם יודעים על כך?! אם אני אשאר בחיים, חשבתי, הייתי רוצה לבוא אליהם ולספר.