בארץ החלטה מפלצתית של ממשלתי לגירוש אנשים למוות בטוח

אני נמצאת בביקור בתי ספר בעיר מרל שבגרמניה בקשר ליום הבינלאומי לשחרור אוושויץ שיחול ב-27 לינואר,ומתביישת להרים את הראש כי הפליטים מבקשי המקלט בארצי נדונים לגירוש ואל מותם הבטוח, חלקם מסתתרים ויסתתרו מפני ציידי האדם כפי שאני הסתתרתי בגטו וארשה. ועכשיו אני, ניצולת הגירושים למוות, עכשיו אני מארץ המגרשים?

כחלק מהסיור הוזמנתי ע"י ראש עיריית מרל לשתול עץ לרגל טו בשבט ולכבוד עירי הרצליה. בטקס הקראתי שיר שכתבתי על העצים באוושויץ, על שתיקתם לנורא ובראשי שאלה מכבידה - האם אנחנו יעילים יותר מהגרמנים? הם אז ברכבות ואנחנו היום באווירונים?!...

העצים שותקים - אני לא!

העצים רואים ושומעים הרבה סופגים לתוכם מכסים וגם כשמרשרשים שותקים

לא מספרים על כך למה היו עדים

לא מדברים לא על דברים נפלאים שקרו בצילם ולא על המחרידים -

לאור נמשכים כמונו לשמש צמאים באפלה מתים כשמתאכזרים להם - מתייבשים

ושותקים - תמיד הם שותקים

בצילם המסתורי עוטפים מטשטשים באותה מידה עקבות אהבות וזוועות -

...גם באושויץ צמחו הזדקפו שמימה ספגו לתוכם הצעקות, האש, העשן ובנוקשות שתקו -

ואני כשהובילו אותי ביניהם בצילם ראיתי סימן לחיים הוכחה לקיום שעבורי היה אסור

הסתכלתי בעצים נשמתי את ריחם מעורב בריח אנשים הנשרפים בכבשנים

בעיני מסרתי להם תשוקתי זעקתי לחיים לאמונה שהם יהיו גם עבורי אפשריים

התפללתי לשמירת עקבות מה שהייתי פעם בעולם הזה...

רבים כמוני התוודו כאן לעצים השתוקקו לנסוק מהם ולהתעופף עקבותיהם אבדו טושטשו פוזרו

העצים הכול ראו ושמעו וכמנהגם המשיכו לצמוח להתכסות בירוק - ושתקו

לא בכו על הסבל האנושי - ואולי צחקו שם?

מריח האנשים הנשרפים השתכרו? בכשוף שטני הוקסמו? והפכו למשהו שונה משהיו עד כה?

הם ללא הרף שותקים -

לי הקטנה ניתן היה לשרוד כדי לספר על מפלצות נאציות גרמניות על אנשים, על עצים-עדים

על שתיקתם ללא תקנה לעומת כל מראה לעומת כל אירוע

בכל זאת אהבתי ואוהבת את העצים לצילם אני מוסרת כאביי געגועי חלומותיי -

ברשרושם מתאחדת עם קרובי האבודים

עם עולם שהיה קיים פעם ונהרס ואני בתוכו - אנחנו

בדממה המרוממת של העצים

בשתיקתם חסרת התקנה, המסתורית אז הייתה תקווה והיום מרגוע

1983 - 2003

Bäume Schweigen

Aus dem Polnischen von Helmut Pientka

Bäume sehen und hören vieles

Nehmen in sich auf, verhüllen

Doch sogar dann wenn sie rauschen –

Schweigen sie

Sie erzählen nicht davon, wovon

Sie Zeugen waren

Sprechen

Weder über herrliche Dinge, die sich

In ihren Schatten ereigneten

Noch über schreckliche –

Klettern zum Licht

Wie wir schmachten sie nach der Sonne

In Dunkelheiten scheiden sie hin

Trocknen vor Brutalität aus

Und schweigen – immer schweigen

Mit einem geheimnisvollen Schatten umhüllen

Verwischen glatt die Spuren

Der Liebe und der Verbrechen –

... auch in Auschwitz

Wuchsen, kletterten gen Himmel

Nahmen in sich auf

Sowohl den Schrei als auch das Feuer und den Rauch

Und schwiegen hartnäckig –

Und ich

Als man mich unter ihnen führte

Entdeckte ich in ihnen ein Lebenszeichen

Ein Existenzbeweis

Meines verbotenen Ich

Ich heftete meine Blicke auf die Bäume

Atmete ihren Duft vermischt

Mit dem Geruch brennender Menschen ein

Ich übertrug ihnen mit den Augen meine Sehnsüchte

Meinen Schrei nach Leben

Nach dem Glauben,

Dass es auch für mich wird

Möglich sein?

Ich betete um Erhaltung der Spuren

Meiner Existenz auf dieser Welt ...

Viele wie ich beichteten hier den Bäumen

Flehten nach Erinnerung

Wünschten, sich in ihre Gipfeln empor zu klimmen

Um wegzufliegen.

Ihre Spuren gingen verloren, wurden verwischt,

Verweht

Und die Bäume sahen es, hörten es

Und ihrer Gewohnheit nach

Wuchsen, grünten sich – und schwiegen

Weinten nicht über die menschliche Qual –

Vielleicht lachten sie sogar dort?

Berauschten sich am Geruch brennender Menschen

In Höllischem Zauber verhext?

Und verwandelten sich in etwas anderes

Als sie bisher waren?

Sie schweigen ständig –

Mir kleiner Person wurde gegönnt zu überleben

Um zu erzählen

Von den Nazi-Deutschen Ungeheuern,

Von Menschen, von Bäumen – Zeugen

Von ihrem unveränderlichen Schweigen

Angesichts jeden Augenblicks

Angesichts jeden Ereignisses

Dennoch

Liebte und liebe ich Bäume

Ihrem Schatten vertraue ich an

Meinen Schmerz, meine Sehnsucht, Träume –

In ihrem Rauschen vereinige ich mich

Mit meinen Nächsten

Hingerichteten

Mit der Welt

Die einst existierte

Und zerstört wurde

Und ich in ihr – Wir

Diese feierliche Stille der Bäume

Ihr unverbesserliches, geheimnisvolles Schweigen

Bedeutete damals Hoffnung

Und heute Linderung

2003