בתים ארוכים

פעם, בזמן עמידה ארוכה במפקד, כשבדיוק האירה השמש ואיש לא הרביץ, עברה בראשי מחשבה מלאת צער שבסוף ישרפו אותי באש הזאת ולא אדע אפילו נשיקה מאהוב שעל כזאת קראתי בספרים בגטו וארשה מלפני תקופת אושוויץ (בגיל 14 כפי הנראה יש רעיונות חשובים כביכול ודאגות כאלה שלפני המוות...)

ניצלתי, זכיתי להגיע ליום בו הרסו את תאי הגז. הנאצים הדליקו מדורות לא עוד כדי לשרוף אנשים אלא כדי לשרוף את המסמכים לפני שהוציאו את האסירות והאסירים לצעדת המוות. הייתה לי אז יד משותקת מירייה של ווכמן סס (זקיף) אשר ירה בי ממגדל פיקוח ביום הראשון לשנה החדשה 1945. שוחררתי על ידי הרוסים ב3 למאי 1945 במחנה השני בשטח גרמניה, נוישטאד גלבה. זכיתי לראות את תבוסת התליינים, דבר שכל כך חלמה עליו אמי לפני שקרעו אותה ממני ושרפו אותה במיידנק.

אושוויץ, מקום שפעם היה לא מוכר ואבא שלי הפחיד אותנו בגטו וארשה שבגלל העתקת ידיעות לעיתון מחתרתי על ידי אחי ישלחו את כולנו לשם. הייתי אז בת 11 ושנתיים מאוחר יותר המקום הזה הפך בשבילי, כמו גם בשביל מאות אלפי יהודים ובני עמים אחרים מציאות יחידה, תהום של גיהנום ללא תחתית ושום אפשרות להיחלץ ממנו. מסביב גדרות תיל מחושמלים, שורות צריפים עגומים, בוץ מסריח בו טובעים בייאוש דמויות משונות שלא ניתן לזהות אם זה נשים או גברים, זקנים או ילדים. מסה של אנשים ללא צבע, המעוררים גועל לבושי סמרטוטים ממוספרים ומלאי כינים. ראשיהם מגולחים, עיניהם בולטות בפניהם האפורים, הרזים, רגליהן הדקות כמו מקלות דבוקות לתוך הנעלים הענקיות המרוחות בבוץ. כלום לא דומה למה שידוע ומוכר. תהום של נפילה וסבל ללא תיאור. רעב, פצעים מוגלתיים, מחלות, שלשולים אשר כאן הם מהווים גזר דין מוות מיידי ללא רחמים בתאי הגז. קללות, גידופים גסים, מכות, עינויים אכזריים ומתוחכמים על כל דבר ועל לא כלום. נמצאים כאן כדי שמהר ככל האפשר לא נהיה בכלל בעולם הזה, כדי למות דחוסים לתוך הבוץ, מרוחים בצואת השלשולים ובדם ממכות. והכל מלווה בפלאי הטבע המנוצלים על ידי התליינים: גשמים, שלגים, רוחות סוערות, כפור או שמש לוהטת. עבודה מפרכת מעל הכוחות ופקודות הווכמנים הנאצים לטורי אסירים המתים למחצה לשיר שירים גרמנים בצעדה קצבית לעבודה ממנה לא כולם חוזרים בחיים ועוד כמו ללעג מנגנת תזמורת בשער המחנה ביציאה לעבודה ובחזרה!

בחג המולד בקצה אחד של המחנה עץ אשוח מאיר צבעוני –

ובקצה השני ממול אש ועשן מאלפי גופות של הנרצחים והנשרפים- ועל הרמפה רכבות, רכבות מלאות בקרבנות הבאים בתור למוות וערימות המטענים שלהם.

הייתי שם, כל כך נורא הייתי שם! כלואה במשך שנתיים, זרה כבר לעצמי בתוך ההתאוות הפתאומית של התופת. בלתי לגאלית באושוויץ - ילדה יהודיה שחייבת ללכת לגז מיד. אין ספור פעמים מתתי שם מכאב, פחד, מתח הסלקציות, במראה העינויים וגסיסה של אסירות אחרות, שכנות לדרגשים, שותפות לגורל בתוך האימה ללא סוף כאשר כל דקה היא נצח, תחינה- שאלה האם תהיה עוד הבאה אחריה?

הכול תמיד טרי בזיכרוני וכאשר אני מספרת על כך אני פשוט חיה מחדש את האירועים והעובדות, את כל הבלתי אנושי והעל אנושי בהם נשמנו באושוויץ ימים ולילות במשך חודשים ארוכים ושנים. האנשים שעונו כאן למוות לא נותרו מהם אפילו שמותיהם, רק עפר מפוזר ברוח כמו לא היו אף פעם.

בשבילי החוב הגדול ביותר לעביר את זיכרון הסבל שלהם, את השקיקה לחיות, מאבקם עד שארית כוחותיהם להשרדות, כדי לפחות לספר לעולם.

צמחתי לתוך המוות מגיל עשר עד גיל חמש עשרה, גודל האימה היומיומית בה הייתי כלואה מעביר אותי כל הזמן לאותם שמות ומקומות ביחד עם הכאב והגעגועים לכל יקירי שהושמדו שם. אני מודה שכלל לא הייתי רוצה לשכוח גם אם זה היה אפשרי מכיוון שרק בזיכרונות אלה אני יכולה איכשהו להיות עם היקרים לי ביותר, להרגיש את נוכחותם הלא קיימת וזאת כי גם את התמונות שלהם הנאצים שרפו.

מבעד לתמונות משנות השואה החרוטים בי לתמיד אני מסוגלת להבין לעומקה את המציאות העכשווית הזורמת, להבחין מה טוב ומה רע, מה פוגע וגורם עוול. להיות דרוכה אינסטינקטיבית, לזהות מיד את הרוע האורב ולהזהיר מפניו. הזיכרונות האלה לא מרשים לי להשלים עם המחשבה שאנשים בעולם לא יודעים, לא מסוגלים לתאר לעצמם, כפי שאני שומעת תכופות בכאב אמיתי מרבים – את מה שהיה אושוויץ. בריחה מהזיכרונות האלה מקוממים אותי ומפחידים, כי אני יודעת לאיזה גיהנום הם שוב יכולים להפוך ולהתפתח בגלל חוסר התנגדות. הרוע של אושוויץ שלא מוכר בכל עומקו ממשיך לו לבעור וקם לתחייה בטרור המתגבר, באנטישמיות, גזענות עד לעריפת ראשים של בני אדם לעיני כל העולם רק בשל כך שהם אחרים. אני עונה לעצמי מאובנת תכופות ממה שקורה סביבנו – שאם יכול היה לקום ולפעול באופן רשמי, ללא עונש במשך שנים מקום כמו אושוויץ אז כל דבר הגרוע ביותר הוא אפשרי ואין להתפלא משום דבר. חייבים רק לזהות את הרוע בזמן ולהתנגד לו חד משמעית, לסגור את הדרך להמשך הטרגדיות, הפקרות ורציחות.

בתים ארוכים / הלינה בירנבאום

בתים ארוכים, ריקים

בלבן השלג מכסים

כמו מאגדות

כמו בידי מישהו – מצוירים...

שקט מסביב, אין חיים,

אין מתים. – הכל נקי

כמו בחלום לבן, תמים...

רק מגדלי שומרים במקום מזכירים

וגדרי התיל המקיפים

- גם הם בשלג הרך מקושטים...

תמונות, תמונות של מומחים.

עיני מסתכלות

עיני רואות את שאין בצילומים.

עיני

רואות עולמות אחרים

אני בתוך האגדות שבכל אחד מאותם

הבתים הארוכים. השלג הופך אש עבורי,

הופך אדום, שחור, בוצי...

ובכי נורא נשפך עליהם – עלי

דמעות מכסות את כל התמונות

כמו גשמי זעף של סערות פראיות, איומות!

נכתב בזמן צפייה בתוכנית "מבט שני" אחרי ביקור ראשון של הטלויזיה הישראלית באושוויץ 1985