Our Recent Posts

November 4, 2018

October 20, 2018

Please reload

Archive

Please reload

Tags

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

”אני מאחלת בריאות ומצב רוח טוב ואם זה בלתי אפשרי – אז עוד יותר…”

חלפו כבר לא מעט שנים מאז לקחתי על עצמי לתרגם שירים שנכתבו בגטאות ומחנות ההשמדה. השתוקקתי (וכך עד היום), שהאנשים שהיה להם המזל לא להכיר את הסיוטים האלה על בשרם, שנולדו מאוחר יותר ושאני תמיד מספרת על הזמנים ההם בבתי הספר, בצבא, בקיבוצים – יוכלו לקרוא את השירים האלה ולהרגיש את שאנחנו הרגשנו כשהתוכן הכלול בהם היווה בשבילנו  את המציאות היחידה.

 

רציתי שידעו, שגם דקה לפני המוות בתוך כול האימה הזאת הלא ניתנת לתיאור – אנשים עדיין יצרו, כתבו והעבירו את רשימותיהם אחד לשני, נאבקו להצילם, כמו חייהם, ותכופות בהסתכנות חייהם. התחלתי מהיצירות הפופולאריות  ביותר, הזכורות לי עוד מגטו וורשה של וולדיסלב שלנגל, אותם מצאתי ברובם אחרי שנים בקובץ "אשר קראתי למתים" ובחלקם דרך פגישות מקריות, מופלאות ומפרסומים מלפני המלחמה אותם קיבלתי מחוץ לארץ.

 

אחר כך נתקלתי בין היתר ביצירות הקרובים לי במיוחד: קובץ שירים "ילדי הגטו" של סטפניה ניי על ילדים בגטו ורשה, גם בתקופת הגרוש הכלולים באנתולוגיה של מיכאל בורביץ'  "השיר ישרוד שלם"- "Pieśń Ujdzie Cało  ".

בהקדמתה לקובץ השירים "ילדי הגטו", כתבה סטפניה ניי: "בקובץ זה אין שום דבר שהמציאו. הכול אמת, הכול מציאות. הכרתי את הילדים האלה שכתבתי עליהם. הילדים האלה נרצחו בדיוק באופן הזה. ובאותו אופן נרצחו מאות אלפי ילדים יהודים".

 

אף אחד בישראל לא יכול היה להבהיר לי, מי היא המחברת, סטפניה ניי? בינתיים קובץ השירים בתרגומי לעברית (והשירים שבעצמי כתבתי) התקבל לדפוס על ידי הוצאת ספריית מעריב. הייתי מוכרחה להתחייב שיש לי זכות לפרסם את היצירות האלה.

 

ברשימות הביוגרפיות על המחברים מסרתי שסטפניה ניי נספתה בנסיבות לא ידועות, מפני שבניגוד למחברים האחרים, לא מצאתי עליה שום אינפורמציה. לפני שהקובץ שלי "שירים לפני ומתוך המבול" הוגש לדפוס, ביקרתי בפולין –  לראשונה אחרי ארבעים שנה.

 

בוורשה הכרתי עיתונאית יהודיה שגרה שם, קטז'ינה מלוך וכפי שהתברר היא כתבה מאמר ביקורת על ספרי "החיים כתקווה", אבל בדיוק פרצה מלחמת ששת הימים ובעקבות ניתוק היחסים הדיפלומטים בין פולין וישראל לא הרשו לה כבר לפרסם מאמר על מחברת ישראלית. נודע לי על כך ממנהל המוזיאון במיידנק שהזמין אותי לפתיחת התערוכה על המחנה - ושם נפגשנו עם קטז'ינה. קשרו בינינו ניסיונות העבר המשותף בשנות הכיבוש הגרמני, נטיות ספרותיות. התוודיתי בפני ידידתי החדשה על תוכניותי הספרותיים ותיארתי את התלהבותי משיריה של סטפניה ניי. "או! - זאת גרודזינסק , סופרת ידועה", הבהירה קטז'ינה. אבל כבר לא נשאר לי זמן לפגוש אותה הפעם.

 

בשובי הביתה מצאתי בין הספרים, ספר סיפורים סאטיריים של גרודזינסקה. על עטיפת הספר הייתה תמונה והקדמה קצרה:

 

"נולדתי ב 2 לספטמבר מסוים... את השכלתי רחשתי בחריצות ובאהבה בבית הספר לבלט, כשאני נגעלת מעבודה רוחנית, דבר שמצא את השתקפותו העקבית במקצועי הנוכחי... אכן המקצוע הנלמד: רקדנית, המקצוע המבוצע: סופרת"...

 

הפנים שבתמונה היו לי מוכרות מאיזה מקום. לא הייתי מוכרחה לאמץ הרבה את זכרוני. המלה "בלט" הדליקה מיד איזה ניצוץ במוח: תיאטרון  "פמינה" (Femina) ברחוב לשנו (Leszno)  בגטו וורשה.

 

שנת 1941, הייתי אז כמעט בת שתיים עשרה. אחי הבכור מרק, סטודנט לרפואה עד שנת 1939, הביא מבית החולים בו עבד כל הזמן בגטו וורשה, שני כרטיסים לאופרטה "נסיכת הצ'רדש" עם הלנה אוסטרובסקה,  אורנשטיין וסטפניה ניי בתפקידים עיקרים... אבא היה נסער – איך אפשר ללכת לתיאטרון בזמן שאנשים מתים בהמוניהם ברעב והגוויות מציפות את המדרכות ברחובות?!

 

לא הבנתי במה אני אשנה את המצב, אם לא אלך להצגה. המלחמה והגטו מנעו ממני את בית הספר, טיולים, את הכול שניתן לילדים בעולם נורמאלי. לא הייתי עדיין אף פעם בחיים בתיאטרון ושמחתי מכול הלב בכרטיסים מאחי. אימא הלכה אתי.

 

ברחובות השתוללו יום יום חטיפות לעבודות כפיה, טרור, צפיפות, אימה. שררה שעת עוצר בערבים והגרמנים הענישו בהוצאות להורג בירייה על כל פגיעה בכך ובאולם התיאטרון עולם קסום. השחקניות בשמלות ערב נהדרות, השחקנים בסמוקינג, מוזיקה, שירה, ריקודים. אוסטרובסקה – בלונדינית, רצינית – סטפניה ניי ברונטית תמירה, ממולחת, מעט שובבה, עם אותה תסרוקת של שער ארוך, אסוף לאחור כמו בתמונה על עטיפת הספר, בשמלה ארוכה בצבע קרם עם מחשוף גדול על הגב...

 

השתוקקתי שההצגה תארך לנצח. הייתי מוקסמת, כאילו חלמתי בהקיץ. עולם הנאסר עלינו, מעשיה יפה מהעבר הרחוק. שכחנו כמעט על שעת העוצר. היה די רחוק מרחוב לשנו לרחוב מורנובסרה , שם גרנו אחרי שהגרמנים שרפו את הבית שלנו ברחוב נובונירסקה בתחילת המלחמה, ביום כיפור. ירד כבר ערב, כשיצאנו מהתיאטרון. ברחובות רק עוברים ושבים מעטים ומבקשי הנדבות חסרי בית, מיואשים, אדישים לצווים שלהגרמנים, קריאות:              "א שטיקאלע ברויט!"- "חתיכת לחם!" ושלדי אנוש – חיים ומתים – גוויות מכוסות בעיתונים המוחזקים סביבן באבנים.

 

חלפנו עם אימא בריצה את הרחובות בלא להעיז להסתובב לאחור, רועדות לעצם המחשבה, שמאיזה פינת רחוב יופיעו המדים הירוקים של איש ס"ס. החריד אותנו הד הצעדים של עצמנו, באוויר כמו היה תלוי ללא הרף ה "האלט, יודה!" ("יהודי עצור!") המפלצתי, להזכיר שלא בשבילנו המנגינות הנהדרות והבלט מ"נסיכת הצ'רדש". היה נדמה לי שלעולם לא נצליח להגיע לדלת הדירה ולהסתתר סוף סוף מכל הפחדים שברחוב.

 

בבית, ליד מנורת קרביד קטנה ומסריחה – המצאת הגטו – סיפרתי בהתרוממות רוח את רשמיי מהאופרטה, התלהבתי מהתלבושות, השירה והריקודים. אבא שתק נכנע ללהטי הילדותי. שני אחי הקשיבו, שאלו, חייכו בעצב.

 

קאטז'ינה פנתה בשמי לגרודזינסקה בעניין האישור לפרסם את שיריה בעברית בישראל. בתשובה קיבלתי ממנה את האישור על דף קטן והבהרה קצרה: "כתבתי את השירים האלה בשנת 1943, כשהיה נדמה שאיש מהזוכרים לא ישרוד. אספנו מסמכים כאלה – שירים כדי שמספר האנשים בעלי סיכוים (ה"אריים", לא יהודים) ילמדו אותם בעל פה, למקרה ששום עד לא יישאר בחיים. השירים שלי נשמרו קבורים באדמה בגינה בכפר גולומבקי Gołąbki אצל משפחת קיובסקי“ Kijowski. וכאן בהמשך בקשה להשאיר את הפסידונים ניי, "מפני שזהו שם המשפחה של אמי שנספתה".

 

האם יכולתי לחלום בזמנים ההם, הילדה הקטנה המזערית, שמאותם מאות אלפי היהודים הכלואים בגטו אני אשרוד, אחזור לוורשה ואבקר את השחקנית מ"נסיכת הצ'רדש" בביתה ויחד איתה אחרי חמישים שנה, נטווה את הזיכרונות הרחוקים משם?!

 

בינואר 1991, בימים של מתח מטרף בגלל המצב במפרץ הפרסי והאיומים של סדאם חוסיין על ישראל, שלחה לי סטפניה גרודזינסקה את סיפרה החדש "הולידה אותו הציפור הכחולה" ובכרטיס ברכה לשנה האזרחית החדשה המצורף רשמה: "אני מאחלת בריאות ומצב רוח טוב, ואם זה בלתי אפשרי, אז עוד יותר!"

 

מה היה הלאה – ידוע, אבל איחולים אלה למרות שחלפו מאז שנים, לא איבדו מהאקטואליות עד עצם היום הזה.

 

 

 

זושיה

 

זושיה במשך כל שלושת שנות חייה

לא ראתה לא יער, לא מרעה, לא נהר,

ואפילו לא ידעה שקיימים פרחים

ושאת האדמה סוגר אופק רחוק.

 

כשזושיה צחקה היו לה שתי גומות חן קטנות

ואימא תמיד נישקה לה בגומות האלה.

אבל היא לא צחקה תכופות כי זושיה בת השלוש

הבינה כבר הרבה למרות היותה כל כך קטנה.

 

זושיה שאלה את אימה האם בכל העולם

הילדים הם יהודים, והמכוניות גרמניות?

ואימה כל כך חלמה שהמלחמה תגמר

וזושיה כבר לא תצוין כיהודיה, אלא כילדה.

 

לפני שהגרמנים הוציאו את אימא לטרבלינקה,

אימא הרעילה את זושיה, שהיא לא תסבול;

לעצמה הייתה לה גלולה שניה על השולחן,

אבל על עצמה, כפי הנראה, אחר כך שכחה...

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דויד

 

כשלאדם אין איפה לשים את עצמו

בשעת עוצר

והוא מחכה, דחוס איפהשהו בשער,

עד שמשמר הלילה יפסח עליו,

ואחר כך על המדרכה הקשה

תחת החומה יתגלגל כסליל –

     אז הוא לא מאמין שפעם הייתה לו מיטה,

     מיטה משלו עם שמיכה

                               וכרית.

 

וכשהאדם מאתמול לא אכל,

כי בוועד היהודי חסר מרק

(אמרו כבר לבוא לעיתים קרובות פחות,

בגטו יש יותר מדי עניים),

וכמו היה לו אבן בקיבה,

כך כואב לו הרעב ולוחץ –

       אז הוא לא מאמין שהיה פעם שבע

       ואכל מצלחת ליד שולחן ערוך.

 

כשהאדם הוא בודד בעולם

ולאיש לא איכפת ממנו,

והוא מוכרח להסתדר בעצמו,

כי האחרים לא יעזרו

ולמרות שהוא רק בן אחד עשר

הוא מביט בעולם במבט אפור ועוין –

              אז אתה לא מאמין בן אדם מחוסר בית

              שאיפהשהו ישנם ילדים

             בגילך.

 

 

 

 

 

 

 

Please reload

Follow

Contact

Address

Herzliya, Israel

©2017 BY HALINA BIRENBAUM. PROUDLY CREATED WITH WIX.COM

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now