Our Recent Posts

November 4, 2018

October 20, 2018

Please reload

Archive

Please reload

Tags

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

הצוענים בחיי

March 3, 2018

הייתי בת יחידה, הצעירה בין שני אחיי. קינאתי באחים הגדולים על עצמאותם, על שהיו להם חברים. להורי לא היה די כסף לשלוח אותי לגן ילדים, וימים שלמים שיחקתי לבד בבית. אימא לפעמים הלכה אתי לטייל לגן הססקי Saski ובקיץ הלכה איתי על ספת נהר הוויסלה. היא הייתה עסוקה מאוד בהחזקת הבית ובעבודות יד שונות בהן עזרה לאבי לפרנס את המשפחה, ולא נשאר לה כמעט זמן בשבילי. כשנדנדתי לה בטרדנות מרוב שעמום, הייתה מגלגלת מגבת עבה בצורת בובה שאשחק בה. שיחקתי גם עם קופסאות ריקות של משחת נעליים, או תרופות. אספתי אותם על פי רוב בזמן הניקיון הגדול לפני פסח או ראש השנה, כשאימא לא ראתה, מפני שדווקא התכוונה לזרוק זאת סופסוף, ואני סחבתי בחזרה את ה"אוצרות".

 

אימא עבדה קשה במיוחד בימים שלפני החגים. הזיזה את כל הרהיטים, שטפה ברותחים את מסגרות העץ של המיטות, הכתה במחבט על המזרונים, מרחה במשחה את רצפות העץ, כיבסה כמויות אדירות של כביסה - ואז היה לה עוד פחות זמן בשבילי. הבית היה הפוך, בכל מקום נמתחו חבלים ליבוש כביסה, אותה לפני זה שפשפה בגיגית גדולה על קרש כביסה עם פח מגולגל בפיסת סבון כביסה עבה. הרתיחה את הכביסה בדוד גדול על הכריים, שטפה אותה אין ספור פעמים באמבטיות פח קטנות, שמה במים עם צבע כחול ובעמילן שבישלה בסיר ברזל שחור מאורך. אחר כך סחטה את הכביסה במסחטת יד עם שני גלילי גומי.

 

הבית כולו היה מעורפל באדים, הכל הריח אדיי סבון. כעבור כמה ימים הייתה אימא אוספת את הכביסה היבשה לסלי קש גדולים, משכה בקצבות הסדינים ומפות כדי למתוח אותם (אני עזרתי לה בגאווה בידי הקטנות), קיפלה אותם, הביאה למעגילה ואחר כך גיהצה במשך שעות. לפעמים ביקשה מאחיי שיקחו אותי לחברים שלהם, כדי שאפסיק להסתובב לה בין הידיים ולהציק בשאלות בלתי פוסקות, אבל הם בדרך כלל ענו, שלא יסחבו אחריהם "זנב" כזה...

 

מצבי השתפר כשלמדתי לקרוא. קראתי בקול רם סיפורים ושירים קטנים ואימא הקשיבה לי ברצון תוך כדי סריגה. בידור מיוחד היווה בשבילי להתבונן באימא בזמן שהכשירה סירים וכל מיני כלים בנשמה הלוהטת של המגהץ. משכה במגרף את עגיל כיסוי פתח הכירה במטבח וגררה מהפחמים הבוערים בכיריים את הנשמה הלוהטת עד אודם, זרקה אותה לאמבט מים לוחשים ונתזים לכל עבר, והכשירה בכך את הכלים לפסח מהיומיומיות של שנה שלמה, האסורה בחג הזה .

 

מהמזנון במטבח הוציאה צלחות עם תמונות צבעוניות יפהפיות, שהשתמשו בהן בשמונת ימי החג בלבד. כמה אהבתי להתבונן בהם! אימא לא הרשתה לי לקחת אותן ביד, שהרי תכף אשבור – כידוע, הלינה... את ההנאות הילדותיות האלה הזינו תכופות קריאות בחצר באידיש או פולנית מלוות במנגינות מצחיקות שחדרו הביתה: "אלטע זאכען, אני קונה דברים ישנים, לחם,לחמניות וחלה ישנים!" או "מלפפונים חמוצים אני מוכר, שלושה בעשרה (גרוש)!"...  לפני פסח היו נכנסים בזה אחר זה גברים עם דודים קטנים מלאי מים רותחים וקוראים באידיש: "אלץ ווערט געקאשערט, חומעץ צו פערברענע"! הכל מכשירים, חמץ לשריפה, שאיריות לחם, פירורים!"... אלה היו הפרנסות של יהודים עניים בימי חול או לקראת החגים לפני המלחמה בווארשה של ילדותי... למשמע הקריאות האלה, הייתי  רצה מהר להביא לי שרפרף גבוה שאוכל להגיע לחלון ולהתבונן ברוכלים האלה הפוקדים את החצר. אבא היה מתעצבן עלי שאני מתכופפת מדי ואפול מהחלון...

 

השתוקקתי לרדת לחצר לראות אותם מקרוב, אבל אימא אמרה, שזה לא יאה לילדה לצאת לבד לחצר שם משחקים בנים, בריונים. היא פחדה, שאצא לרחוב ללא ידיעתה ואלך לאיבוד, או ארצה לעבור לבד את הכביש, אפול תחת חשמלית ואדרס, ישמור האל! אימא ידעה שמפתים אותי הפלקטים שהדביקו מדי שבוע לפני קולנוע "פורום". הוצגו שם הסרטים עם שירלי טמפל, שלגייה ושבעת הגמדים... בובות ענקיות בדמות השלגייה ושבעת הגמדים באור נוצץ מול חלון חדר השנה שלנו, משכו את תשומת ליבי ביותר.

 

לא ביקרתי בקולנוע – כרטיס עלה חמישים וחמישה גרוש! גלידה בוופלה אפשר היה לקנות  בחמישה גרושים... אבא תמיד אמר לי שאין לו כסף ואני התעקשתי שיראה לי את ארנקו, כי לא האמנתי שלא אמצא בו חמישה גרוש... ולמי היה זמן ללכת אתי לקנות את הגלידה?! אסרו עלי הרי לעבור את הכביש לבד! אז נדנדתי את סבי, סבתי, הוריי אימא ואת אחותה – דודה הלה. גרנו כולם יחד בדירת הסבים בווארשה עד למלחמה.

 

לא הפסקתי ללחוץ על אימא שתרשה לי לצאת קצת לחצר, הבטחתי שלא אלך לרחוב, לא אתלווה לשום זר המציע סוכריות ולא אטעה בדרך. ואם יקרה לי משהו, אז אני זוכרת בעל פה את כתובתינו ולהוכחה, דקלמתי אותה בשטף בגאווה: רחוב נוביניארסקה 11 דירה מס.3 ... ושכבר לא היה לאימא במה להזיז אותי מתכניותי המסוכנות, הפחידה שצוענייה תחטוף אותי...

 

"הצוענים נודדים בערים וכפרים רחוקים בעגלותיהם המכוסות, וחוטפים ילדים", אמרה. הם אמנם באו תכופות לחצרות הבתים וקראו: "אגיד את העתיד, אקרא בקלפים, צו-ע-נייה, מנחשת בקלפים!" ראיתי אותן מבעד לחלון – יחפות, שחורות שיער, שזופות, עטופות בבדים ומטפחות צבעוניים, עגילים ענקיות באוזניהן, צמידים רבים על ידיהן, תכופות עם תינוק בזרועותיהן. מנחשות את העתיד... זה לא הפסיק למשוך ולהקסים אותי. תמיד רציתי לדעת מה יהיה כשאגדל, להכיר למפרע את גורלי. הן, הצועניות יודעות זאת...

 

אימא צחקה ממני, אמרה שהן מרמות, גונבות... אבל המלים שלה לא ציננו את דמיוני. כשאבד לי משהו ולא מצאתי בדירה העולה על גדותיה באין סוף חפצים ישנים, חשבתי שצוענייה הייתה מסוגלת להגיד לי איפה נעלם הדבר שחיפשתי לשווא... אבל לא הרשו לי הרי לצאת לחצר. ואפילו לא הגעתי למנעול הגדול לפתוח בעצמי את הדלת!

 

עד היום מושכים אותי מגידי עתידות, הקוראים בקפה, הורוסקופים, למרות שאני לא מאמינה בהם. מבדרת האשליה הרגעית, הציפייה לתחזית טובה, הקסם של המסתורי, הבלתי רגיל ביומיומיות. מי לא היה רוצה להכיר את הלא נודע ולא נראה בחיינו, בגורלנו? לחדור במה שצפוי אי פעם  בעתיד?...  

 

התקרבה שנת 1939. למדתי בכיתה ב' בבית הספר היסודי שנמצא בבנין החדש בגן קראסינסקיך Krasińskich. אחי הצעיר חילק, הוביל אותי מדי בוקר לבית הספר בדרך לבית ספרו העברי "תרבות" ברחוב נאלבקי א2Nalewki . מגן קראסינסקיך היה מעבר לרחוב נאלבקי ישר לבית הספר של חילק. לחזור הירשו לי בחברת ילדה מכיתתי, בתנאי שנשמור אחת על השנייה. קראו לה סאבציה טופס  Sabcia Topas, היא גרה גם ברחוב נוביניארסקה.

 

בספטמבר אותה שנה הרחוב נוביניארסקה הופצץ על ידי הגרמנים ועלה בלהבות ביום כיפור. הגרמנים הפציצו במיוחד את הרובע היהודי של ווארשה בחגים שלנו. ביתינו נשרף. המוני אנשים מתו תחת הריסות הבתים המופצצים, הבוערים. אחרי זמן מה הגרמנים כבשו את ווארשה, את כל פולין. תקופת שחור ירדה על העולם שלנו, שאמורה הייתה לטרוף מיליוני בני אדם וביניהם את הורי וכל קרובי!

 

כבר הרשו לי לצאת לחצר, לשחק עם ילדים אחרים, ללכת לבד ברחובות. בגטו לא היו צוענים, שהיו רוצים לחטוף אותי, איש לא ניסה לפתות אותי בסוכריות. אנשים התנפחו ומתו ברעב במדרכות של הרחובות, חטפו לחם מידי העוברים והשבים, מתו ממכות, כדורים, מגיפות. בתי הספר וגנים נשארו רחוק אחרי חומות הגטו. את הרוכלים הסובבים בחצרות החליפו מבקשי נדבות קרועי בגדים, ילדים מיותמים שחיפשו שאיריות בזבל, רזים, בשלים ומזדקנים לפני הזמן.

 

כולם עכשיו ניבאו את העתיד והתאמצו לנחש את הגורל, לא היה נחוץ לשאול מגדי עתידות. אנשים נתפסו בסימנים בשמים, בכוכבים, פירשו חלומות, כל תנועה של הכובשים הגרמנים – השתדלו לנחש את גורלם אפילו מצבע מדים של הגרמנים, מסמלים בכובעים של אנשי הס"ס.

המציאות פיזרה את האשליות והנבאות הטובות על תבוסה מהירה של הגרמנים. היא התבררה כנוראה מכל המצופה.

 

הספקתי כבר להכיר את איימת כוח הכפייה,  את חוסר האונים מולו, רעב, פחד, רדיפות וסבל אינסופיים. הייתי כבר מבוגרת לחלוטין עם שלוש העשרי שנות חיי. אבל זה עדיין לא היה כל שחיכה לי לראות, להכיר, להתנסות בו, לחוות ולעבור; לא היה כל שעליו הייתי חייבת לשכוח מיד, כדי להמיס  את עצמי בעולם הסיוט, כשהפכו אותי בשנת 1943לאסיר-נדון למוות נימעך במחנה, לשרוד בו עוד שעה, להגיע לעוד ועוד תחנה בגיהינום הזה, שכל אחת מהן הייתה גרועה וקשה  מקדמותה, והכוחות אזלו מרגע לרגע.

 

לרמפה של אושוויץ הגיעו רכבות עם משלוחי יהודים לגז ללא הפסקה. רק חלק מהם הפנו למחנה, למוות אטי בעינויים. זמן רב לא האמנתי שבמבנה הגדול אחורי גדרי התיל רוצחים ושורפים אנשים. חשבתי שאלה רק שמועות נוראות שמפיצים כדי לדכא אותנו עוד יותר. אבל השמעות העוינות האלה נספגו בנשמה בתחושת חרדה איומה וסוף בלתי נמנע, הנורא מכל. למשמע אותן שמעות-ידיעות נשכחו התנאים הבלתי אנושיים של המחנה, שלא לדבר על שכיחת את כל שהיה פעם בבית או לפני המלחמה בכלל. כבר לא היינו אנחנו עצמינו בעולם המפלצתי הזה – מופרדים בגדרות חיצוניים ופנימיים ממושגים, נורמות חיים ומכל שאנושי – בגוף ממוספר בקעקוע, רזה, מסריח, מלא פצעים מוגלתיים.

 

בהתחלה, כשהגיעו רכבות עם משלוחים טריים לגז, ציוו עלינו "בלוקשפרה" BLOKSPARE – איסור לצאת מהצריפים. תלו ענפים על גדרי התיל, כדי להסתיר את הסלקציות ברמפה, מראה טורים של אנשים המובלים לתאי הגז, את המטענים שלהם. נחנקנו בצחנת הצריפים הסגורים, התעלפנו בחום, צמאה, חוסר אפשרות ללכת למחראות כששלשול עם דם מענה ושטף ידיעות מקאבריות, רחשי דמיון והשלכות של כל אלה על הגוף והנפש.

 

מי מסוגל היום לשער את שהתרחש אז בנשמתם של האנשים הרצוצים, דחוסים על הדרגשים הצפופים, מלאי כינים? איך ומה הם נשמו שם? עד מהרה הפך הכל גלוי לחלוטין. הפסיקו להסוות, להסתיר. הרצח קיבל מימדים אדירים, אי אפשר היה להסתיר עוד כלום. הגרמנים רתמו כמעט את כל המחנה לעבודה בהסערת עקבות המומתים בגז – להוצאת העפר, מיון המטענים של הקורבנות אותם לקחו כשגורשו אל הבלתי מוכר וידוע להם. רכבות דחוסות עד גבול הקיבולת בהמוני אנשים עמדו בתור וחיכו למקום בתאי הגז הפועלים ימים ולילות בבית חרושת הזה למוות ולשוד. ומה כאן עוד לנחש? לנבא מה יהיה מחר, בעוד שעה או אולי בעוד שנה ,שהיא כמו מאה? להגיד עתידות?... צוענייה, המנחשת בקלפים ...

 

גם אותם הביאו לכאן! לא יהודים, לא איזה מורדים פוליטיים. צוענים מחוסרי בית, ללא מולדת, מדינה, נודדים על עגלות מכוסות. עם אכזוטי של מנגינות געגועים, שירים על חופש צועני, אהבת צוענית, ריקודים, תלבושות צבעוניות ושפה מוזרה משלהם. שרויים בעוני רב השנים, מיסטיקה ודעות קדומות, בהם הפחידו אפילו אותי בילדותי בבית... אהבתי לרקוד במעגל גדול לצלילי המנגינה והמלים של השיר הצועני הנודע: " אי שם ביער/ משהו נוצץ מרחוק/ מחנה צוענים/ מדליק מדורה./ צועני אינו עני/ צועני הינו עשיר/ לאן שרק תסתכל/שם הבקתות שלו..."

 

הגרמנים הכניסו את הצוענים לשטח מיוחד במחנה המיועד רק להם. שיהיו תקועים כאן בינם ובין עצמם ולא ינדדו עוד על פני אירופה של "הסדר החדש" של "אנשי העל" הגרמנים הנאצים. במחנה הצוענים, שלא כמו באחרים, המשפחות לא הופרדו. האחרים קנאו בהם – הם יוכלו לרעוב, לחלות ולמות ביחד על הדרגשים בצריפים המגעילים! לנשום יחד את העשן המורעל של גופות האנשים הנשרפים, של יהודים מכל אירופה. בפינת העולם ההוא הבלתי נשכח לנצח, כל אחד מאתנו נשם רצח – כיוון שהיהודים הרי חייבים היו למות, להזין בבשר גופם את תאי הגז בבית חרושת למוות ההאושוויצי! מנהג שהיה אז חזק מכל חוק.

 

מלבד הצוענים שהותר להם להישאר יחד נשים, גברים וילדים, הקימו הגרמנים מחנה "משפחתי" FAMILIEN LAGER בשביל יהודים מגטו טרזינשטאדט TERESEINSTADT . אבל הזכות הזאת לא הייתה צפויה לארוך זמן רב, למרות שבאושוויץ-בירקנאו נמדד הזמן במידות אחרות, ומלים "זמן רב" היו שוות לנצח. ובעצם, מול אנשים בוערים באש הכבשנים, הייתה למלים משמעות שונה לחלוטין בשביל האסירים מכל מיני מקומות ומוצא הכלואים והמושמדים כאן. (מאז שצעקו לי כמה אנשים בפולין, שלי, ליהודיה אין זכות לדבר על אושוויץ, מפני ששם כלאו רק פולנים מורדים, גיבורים פוליטיים ואילו אותנו החזיקו בבירקנאו - אני משתדלת לכתוב את שני השמות ביחד, כדי לא לפגוע באף אחד...) באושוויץ-בירקנאו כבר כלום לא הפליא איש, להוציא אולי איזה רפלקס בלתי אפשרי של טוב אנושי, שהיה לו כאן משקל ומשמעות עצומים!

 

אני זוכרת ערב אחד בו השם טרזינשטאדט חדר לראשונה למודעות שלי. לפתע הביאו משלוח חדש לגז - מגטו טרזינשטאדט, כביכול מחנה עבודה ליהודים לדוגמה בו הובטחו להם החיים. מחנה ייצוגי. ופתאום לחישות בצריפים, בכי וייאוש בין האחריות על הבלוקים או על קבוצות עבודה, יהודיות סלובקיות וצ'כיות צעירות, בעלות תפקידים, שבעות, לבושות טוב שהובלו לכאן במשלוחים ראשונים והצליחו לשרוד את ההתחלות הנוראות במחנה. הן נהגו להגיד עלינו, שאנחנו באנו לבית הבראה לעומת שהיה אז, כשהביאו אותן!... מכוח תפקידן השונים, היו קרובות לשלטונות המחנה הגרמנים וידעו מה מתרחש ברמפה. היו ביניהן שעבדו ברמפה כשהגיעו משלוחים. התנחמו שחיי משפחותיהן מובטחים בגטו טרזנשטאדט. ובאותו ערב הביאו משם את האימות, האחיות וכל הקרובים שלהן לאושוויץ, לגז!

 

הן ידעו הכל, יצאו לרמפה ונשארו חסרות אונים, למרות השלטון שהיה להן עלינו בצריפים, בעבודה, בחלוקת אוכל ומקומות על הדרגשים. לא יכלו להציל את יקיריהן, שלא ידעו לאן מביאים אותם ומה מחכה להם אחרי שיצאו מהרכבת. לרגע הרוע פסק להיות משהו נורמאלי והמוות בתא הגז יומיומיות רגילה.... של האחרים. דמעות הכאב פרצו בעד אבן האדישות.

 

אחרי זמן מה זעזוע הבא בתור. מובילים לגז את כולם ממחנה המשפחתי! שוב מכה עמוד האש מהארובות! והשקט חוזר. שותקות הארובות אחרי גדר התיל. לפתע אש, עשן מהארובות ללא רכבת על הרמפה. זעזוע בכל המחנה. הצוענים! גוררים לגז את כל מחנה הצוענים, גברים, נשים, ילדים... משפחות שלמות!

 

...לנבאה, לקרוא בקלפים? להביט במה שנושא לנו העתיד הלא ידוע: גז, עשן, עפר, עצמות אדם של רבבות טחונים? אושוויץ-בירקנאו של יהודים, צוענים, פולנים, רוסים וגם או אולי קודם כל - של הגרמנים. אושוויץ של האנושות כולה!

 

לנו, היהודים יש כיום את הארץ הקטנטנה, מדינה מלאת סכנות ואי שקט – אבל שלנו. אחרי ארבעים שנה הגעתי מישראל לבקר בפולין, מולדתי הראשונה. בגן הססקי שם פעם נהגה אימי לשבת על הספסל עם עבודת ידה הנצחית בידיה ולומר לי שאשאל איזה ילדה בגילי אם היא רוצה לשחק אתי בקלאס או בתופסת – עכשיו ניגשה אלי צוענייה צעירה ובשפתה הלא מובנת לי, המוזרה הציעה בטרדנות לקרוא לי בקלפים, לנבא את עתידי... עניתי לה בעברית שאני מעדיפה לא לדעת לפני הזמן...

 

אצל הצוענים לא השתנה כלום– אותו עוני, חוסר בית, נדודים בארצות וערים של האחרים... באושוויץ הכירו הגרמנים בצוענים כבעם ובתור עם כזה היה צורך להשמיד אותם לפי ה"חוקים" של גרמניה הנאצית. בדומה לנו, היהודים.  

 

Please reload

Follow

Contact

Address

Herzliya, Israel

©2017 BY HALINA BIRENBAUM. PROUDLY CREATED WITH WIX.COM

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now