פולה בראון
עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה עבדה פולה בראון במערכת העיתון הסאטירי שפילקי (סיכות). בגיטו וארשה הופיעה בשירה ובדקלומים במועדון שטוּקה לצד סטפניה ניי וולאדיסלב שלנגל. שם גם הציגה יצירות שחיברה והלחינה בעצמה.
לאחר המרד בגיטו וארשה, באפריל 1943, הובלה למאיידנק ובמחנה המוות המשיכה לכתוב שירים ולשיר אותם בהתכנסויות חשאיות של אסירות. ב-3 בנובמבר 1943 היא הוצאה להורג בירייה במאיידנק, יחד עם למעלה משמונה-עשר אלף יהודים מסביבות לובלין, אסירי מאיידנק ומחנות סמוכים, גברים, נשים וילדים. אסירות מאיידנק ששרדו זוכרות את שיריה בעל פה .
פולה בראון נרצחה בשנות העשרים לחייה. שיריה פורסמו באנתולוגיה פולנית "השיר יוותר שלם" ב1947 וב"מבעד לגדר תיל" 1983.
צוריק א היים / נכתב והולחן בגטו וארשה
גברת אינה יודעת יידיש, גברת לא מבינה. כשמישהו מתלונן בשפה זו, גברת ללא הרף שואלת מדוע. איך עלי להסביר? אם תבין אותי או לא תבין, האוכל את לבי להכניס בה? דברים כאלה הרי מרגישים. כשהגעגועים יאחזו בך, תביני מלים אלה בקלות.
"א היים" – פרוש הביתה. "צוריק" – פרוש בחזרה. מישהו בחשאי בוכה, הלב הולם כפטיש. "א היים" אלה געגועים, זאת שריקת הקטר, סימן שאתה חוזר מאושר הביתה, חוזר כבר. גברת אינה יודעת מה זה להיות גולה בעיר זרה, ומה טוב להיות ווארשאי. איך להסביר לגברת שההיא מלודז', מלומז'ה ומבז'שץ' אינו מסוגל כאן לחיות בווארשה. הגברת באה לכאן מרחוב זלותה מרחק מספר רחובות בלבד, ההם מסתובבים, כמו בסיוט סופרים ימים בקילומטרים של דמעות.
"א היים" – פרוש הביתה. "צוריק" – פרוש בחזרה. אתה רוצה להתודות בפני מישהו על צערך, לבכות את געגועך.
"צוריק"- זאת אומרת – לשוב. "א היים" – לביתך. כבר לא צריך להתעצב, אתה מתחיל לחיות מחדש.
העברה / נכתב במאיידנק ופורסם במבעד לגדר תיל, לובלין, 1983
עברנו
ללא רהיטים, חבילות וגרוטאות,
איש לא קיבל אותנו בלחם ובמלח,
איש לא הביא לנו פרחים.
ולגופו של דבר, למי כל זה איכפת?
עברנו במלחמה הזאת
מבילסק, ללבוב, ללודז'.
אנחנו רגילות מאז נמשך מצב המלחמה
לנדודים בלתי פוסקים
לשנויים חדשים מתמידים.
ולמרות זאת, גם אם זה טפשי
ואולי גם ילדותי
לא מתחשק לשנות מקומות
לחדשים, זרים וקרים.
אז אין זה מפליא שהאדם
מתהלך קודר וכעוס,
ביחוד, שהוא מרגיש לא נוח
ומבעד לחלון הגשם מטפטף.
וביחוד שאנחנו כל כך קרובות
עכשיו אל הכביש,
אליו חבר גורלנו
ללא אפשרות של ניתוק.
הגורל העיוור אוחז בנו
חזק כמו במלקחיים של עכביש.
ובא חשק לשאול:
מתי שוב העברה?
אנא, תענה לנו גורל,
והפעם תהיה איתנו גלוי לב
לאן תוביל אותנו:
לחופש, או לתא הגז?
יום חול
הכל התחיל מכך,
שבבוקר היה לי כאב ראש,
אחר כך רכיליות שונות,
אוירה חדשה מדי פעם,
ואחר כך איזה חשש מוזר,
מערבב באימה גדולה
ויאוש כהה:
בעצם למי? לשם מה?
טובים ומוכשרים יותר נספו,
והעולם, גם לעומתם נשאר אדיש.
לא יפלו השמים, אם אחת נוספת תאבד.
בכל זאת, אני לא רוצה למות,
אני רוצה מאוד לחיות.
נוראה היא המחשבה,
שאין לאן לחמוק,
שנתיצב ישר, בחמישיות,
במפקד רגיל יומיומי,
וכך בפשטות נלך למטרה הידועה.
אולם משהו מתדפק בתחתית הלב,
משהו בתחתית הלב מתרוצץ
ומסרב להחדיר למוח
מחשבה על מוות פתאומי.
משהו בפנים מעודד.
המחשבות סובבות כתועות,
אולי עוד לא הכל אבוד,
אולי לא יספיקו בכל זאת?
בית יצור לבלונדיניות
יש מכון מסוים לספרות
"גברת הלנה, בעלה ובנה".
המכון פועל בשם הפירמה:
"בית יצור לבלונדיניות".
במכון הזה קורים ניסים אמיתיים:
למשל, נכנסת ברונטית
ויוצאת בלונדינית או ג'ינג'ית.
אך אם היה ניתן גם
לעקר מן העיניים
את הבעת הגעגועים...
לדאבון, כאן נעלמת הטכניקה.
אנחנו חלשים
מכדי שאפשר יהיה לישרנו,
לזקף כלפי מעלה בעליזות
את המצח היהודי הדואג
(אולי היה משתנה?),
אך בפנים תוותר אותה נשמה יהודית.
אכן, לא תשמחי, בלונדינית,
בכל מקום תזוהי.
במראה הטוב ביותר שלך
לארית לא תהי. גם אני התחמצנתי –
נו, מה לעשות, זו האופנה.
בצאתי
חשבתי לי – מה חבל
שלא קיים מכון
המטריח עצמו
לא למען יצור בלונדיניות,
אלא אנשים שווים זה לזה .
אימא / השיר נכתב במאיידנק, כשהאסירות חזרו מעבודה וגילו שילדיהם נלקחו מהצריף שבו התאכסנו, והובלו לתאי הגז.
מער, מאדער, מוטער, פרושן – אימא,
בכל שפות העולם זהה פשר המלה.
בכל מקום, בעולם כולו, לב אם זהה:
לקריאת ילד: "אימא!" תמיד יופיע ויתיצב.
מדאם ז'נט כבר שנה חמישית נרדמת בחדרה,
לפני שנה נתקפת הלם עצבני, כי בנה נפל במלחמה.
מיס קריפס עוברת בהייד-פארק באטיות ובהוד,
תפילה על שפתיה הכחולות, כי בנה נפל במלחמה.
פראו שמידט תורמת כסף ביד נדיבה,
בשקיקה לעזור לילדים זרים, כי בנה נפל במלחמה.
ואת... לא! לא אגיד מי. לחצניות תופרת ופורמת,
המספריים גוזרים מדי פעם מהר יותר, המחשבות למרחקים נודדות.
לאותו יום בו הגורל האורב בבוגדנות
הנחית עליה מהלומה אכזרית, לקח מאמא את ילדה.
מי שעבר פעם יום מחריד כזה בו נלקחו הילדים,
באוזניו תהדהד לעולם הצעקה האחרונה: "אמא!"
מי שלא היה עד לימים נוראים אלה, יחשוב
גם אם יתרגש – זה חלום זוועה, ילך וישכח,
אבל ז'נט, מיס קריפס, פראו שמידט לא תשכחנה את ילדיהן.
לנצח תשאר בליבן החריקה הכאובה, המדממת.
מהלומה גדולה מזו של ז'נט, קריפס ושמידט באישה אחת פגעה:
הגורל לקח את ילדה בגלל מלה בתעודת הלדה ... יהודי.
בכל אחת מארבע הגברות פגעה טרגדיה גדולה:
סובלת באותה מידה היהודיה, הגרמניה, הצרפתיה, האנגליה.
לו נפגשו ארבע הגברות,
אולי היו העמים חדלים לרצוח זה את זה.
לו ישבו במועצת העמים אמהות לילדים,
אולי הייתה נפסקת השחיטה בעולמנו.
מפני שמער, מאדער, מוטער – פרושן אמא,
ובכל שפות העולם זהה פשר המלה.
יהודי / נכתב והולחן בגיטו וארשה ושרה אותו השחקנית דיאנה בלומנפלד (שרדה), בשנים 1941-1942
הגידי, אימא יקרה, מה פרוש המלה יהודי?
האם זאת חרפה כלשהי, כלימה?
הגידי, האומנם יש ליהודים זקנים ארוכים?
הגידי, המתפללים הם ומתנודדים לפי הקצב?
הגידי, אימא יקרה, אם זאת בושה
שאני יהודי כזה קטן?
יהודי, ילדי האהוב, זה סבל.
יהודי, ילדי האהוב, זה גורל רע.,
יהודי, ילדי האהוב, זאת דאגה.
יהודי חייב לסבול כל מהלומה.
יהודי, ילדי האהוב, זה עידוד.
יהודי לא מאבד אומץ-רוח, לעולם
הוא צוחק גם כשהלב רועד.
הגידי, אימא יקרה, מדוע כל אחד לעוג לו?
מדוע כל אחד לועג וצוחק?
הגידי לי, האם יהודים הם משהו רע?
הגידי, לא יצרו הם אף פעם מאומה?
הגידי, אימא יקרה, אם זאת בושה
שאני יהודי כזה קטן?
... יהודי? חכה, אני כבר יודעת מה אגיד לך,
האמן לי, יהודי זאת מלה גדולה.
יהודי הוא לפחות אחד ויחידי,
המכיר דמעה מרה אמיתית.