Our Recent Posts

November 4, 2018

October 20, 2018

Please reload

Archive

Please reload

Tags

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

9 נקודות לגבי תרבות בגטאות:

מתוך הצגת תאטרון בגטו וארשה:

 

 

1.

בתקופה הראשונה של הכיבוש הגרמני לא הייתה כמעט פעילות יצירתית. החדשים  הראשונים של השלטון הנאצי והדיכוי הנורא שיתקו את כולם. המחשבה לא יכלה לקלוט את גודש האימה וכאילו עצרה בחוסר אונים. אנשים לא קלטו את "נורמת" הרצח, הגיון ו"חוק"  של רצח הנוגד את כול שנלמד בתרבות האנושית במשך דורות ומאות. הרוצחים הפכו לשליטים, למצווים ולמבצעים הרשמיים... איבוד ערכים מושרשים, הריסתם הכוללת הביאו להלם ולשיתוק, אנשים נטעו בשלב זה לברוח למשמעת של לימודים שונים ולתפילות ובדרך זאת להתגונן ממציאות בלתי נתפסת לא במוח ולא בלב. בכל זאת, כבר בתקופה ראשונה זו חשבו על הצורך לרשום את האירועים. 

 

אחדים טענו שאין מה למהר, איש לא ישכח אירועים כאלה, ובמלה "כאלה" ניתן כל פירוש של הנעשה, שהיה נורא מנשוא. איש לא שיער עדיין שתחתית הסבל יכולה לרדת מטה, מטה ללא סוף וללא גבול.

 

בתוך מבול הגזרות, הקשחת תנאי החיים, התגברות האכזריות והוולגריות נולדו המצאות שונות ומשונות כדי להתגונן ולשרוד מדי יום. וכך הופיעו גילוים של פעולות תרבות ועקבות של יצירה: הרצאות מדעיות, חוגי למידה, אירועים אומנותיים, דתיים, ספרותיים. הוקם ארכיון מרכזי חשאי בו אספו מסמכים וכתבים על הנעשה בגטאות, על השמדת יהדות פולין. קראו לו "עונג שבת", מנהלו היה היסטוריון יהודי עמנואל רינגנבלום Emanuel Ringelblum.

 

בארכיון הזה נאספו כעשרים ארגזי מסמכים, ספרים, תמונות, יומנים וכרוניקות. ( ב 19.09.1946 הצליחו למצוא תחת הריסות חלק מארכיון רינגלבלום). הוציאו לאור עיתונים במחתרת וכתבים ספרותיים. בני נוער מכול הזרמים פעלו במרץ, ערכו הופעות והצגות בבתים, תפילות. דאגו להוציא בגטאות בגניבה דברי אומנות יהודים, ספרים, ספרי קודש ותשמשי קודש יקרי ערך של בתי הכנסת, כדי להחביאם ולהציל מהרס או מהעברתם לגרמניה. עשו זאת תוך סכנת חיים ולא תמיד בהצלחה. סופרים ידועי שם כתבו והפיצו בחשאי את יצירותיהם באידיש, בפולנית ולעתים גם בעברית. כתבו גם אנשים שלא עסקו קודם בכתיבה.

 

בעיר אנדריכוב   Galicja Andrychów בגליציה למשל כתבה רותקה ליבליך (Rutka Liblich) נערה בגילה של אנא פרנק, יומן בשפה עברית ובפולנית על מה שעובר עליה, על חלומותיה . בגטו לודז’ Łódź הסגור יותר מ גטאותהאחרים התקיימו הרצאות שרבים השתתפו בהם. בהתחלה זה היה בגלוי אחר כך נאלצו לעבור למחתרת. עד לשנת 1942 פעלה רשת בתי ספר למיניהם. כשסגרו אותם, אורגנו לימודים במחתרת. הוקם תיאטרון ביוזמת נוער ושמו היה "אבנגרד" Awangard. במשך ארבע שנים הפיצו פעילים חשאיים חדשות רדיו יומיות ששמעו במקומות מסתור מתחנות זרות. ידיעות אלה היוו אור, עידוד, שמחה ותקווה לכלואים בגטו.

 

נכתבו כרוניקות יומיומיות  על הנעשה בגטו וחוברו כל מיני בדיחות. לדוגמא: למודעות על הגירוש למוות  אמרו "כרטיס לחתונה"… בימים הקשים ביותר, בתקופת המשלוחים לטרבלינקה Treblinka עשה הנוער כל מאמץ להחזיר לעצמו שווי משקל נפשי מסוים על ידי פעילות רוחנית. היה זה אמצעי בדוק ויחיד לכך. נוצרו אפילו קבוצות סופרים סגורות, למרות התנאים האיומים, וקמו סופרים חדשים. רק קטעים מעטים מיצירותיהם שרדו. נכתבו בגטו מאמרי ביקורת, מאמרים תיאורטיים. קראו בהם בערבים אחרי עבודת פרך בחוגים סגורים וגם הפיצו אותם בגטו בכתב מכונת כתיבה.

 

גם כאן כדוגמת גטו וורשה הוקמו חוגי לימודים עד רמה של אוניברסיטה, הירצו בהם פרופסורים ודיוקנים של אוניברסיטאות אירופיות הכלואים בגטו. פעלו ספריות. בחלקות אדמה עקרה שתלו גינות וערכו מחקרי קרקע חשובים שבהם הגיעו לגילוים מדהימים לאפשרות לשפרה...

 

בגטו ווילנה לא רק לימדו וכתבו יצירות ספרותיות, שם בשנת 1942 עדיין חילקו פרסים על פואמה הכי טובה, או פסל הכי מוצלח... וכך כל גטו וגטו והפעילות התרבותית משלו. וזאת בריכוזי אנשים ותנאי קיום איומים שלא היו דומים לשום דבר הידוע בעולם עד אז.

 

...הגטאות היו למעשה מחנות, חיו בהם לא דיירים אלא אסירים. אבל נשמרו מספר תכונות  אזרחיות, חלקיות ומעוותות ביותר. ברבעים עניים, עלובים נדחסו המון יהודים בצפיפות נוראית. היו אלה על פי רוב שרידי משפחות שונות שנזרקו לכאן ממקומות ומסביבות אחרות ולא זהות לחלוטין. שרר כאן רעב ומחלות שהפילו אין ספור קורבנות מדי יום ושעה. הכבידו ללא הרף אי הוודעות של כל רגע, פחד, לכלוך, תשישות פיזית ונפשית. ובכל אלה קמו זמרי ונגני רחוב, ליצנים.

 

בגטו וורשה היה מפורסם מאוד הקבצן החצי תועה, משלה רובינשטיין Mojszele Rubinsztejn, שהצחיק את כולם כולל הגרמנים. הוא נהג לומר בכל מקום או לשיר באידיש: "אלע גלייך, אורעם רייך " – "כולם שווים, עניים ועשירים"... או " אוי די בונה (כרטיס ניקודות מזון) אל תחזיר את כרטיס המזון כי פינקרט (מבעלי חברת הקבורה בגטו) הוא כולרה, כל הבונים (כרטסי מזון) הוא לוקח... 

 

פושטי יד, שחקני ומחברי רחוב מקוריים אלה השמיעו דברים נגד השלטון הגרמני והיהודי הכפוף לו, לעגו מכולם בקול רם ולא החשיבו שום משמעת וצווים.

 

השלטון קיבל אותם בתור מטורפים מגוחכים שבעצם מיצגים את היהודי המיותר והמעוות שחייבים להשמידם לטובת האנושות... לעומת זאת בזו האנשים הפשוטים, הפרימיטיביים לאינטליגנטים, לאינטלקטואלים ולמלומדים של פעם שגילו חוסר אונים מוחלט בתנאים שנוצרו עם הכיבוש הגרמני והגטו. התחילו בעצמם ליצור על פי הבנתם ויכולתם הפרימיטיביים. והתברר שדבריהם אלה התאימו דווקא ביותר למצב החדש, המחפיר.

כל מציאות וגיבוריה... גל אחר גל.

 

 

2. הומור בגטאות ובמחנות השמדה:

 

בכניסת הגרמנים לפולין נוצרו אמירות חדשות, מושגים – ובדיחות. בהתאם למצב ולציפיות לשינויו המהיר ולחזרה לחיים כקודם. לבדיחות נועד תפקיד גדול וחשוב. לא רק להצחיק ולשעשע, מפני שכלום לא יכול לשעשע בכאלה אירועים ונסיבות. אבל הן אפשרו מחשבה ערנית, מבט מפוכח יותר על הנעשה, לעג מול האימה וסכנה מתמדת ובדרך זאת הקטנת תחושת האימה והפחד. אפשרו הרגשה שעודנו בני אדם למרות עוצמתו האדירה והמפלצתית של הכובש הגרמני הרודף. הן הזכירו את הערכים והמוסר מפעם. ובמושג "של פעם" מדובר בתקופה קצרה המפרידה מזמנים רגילים, נורמאלים עד לתחילת מבול השואה.

 

הבדיחות עודדו וחינכו, הן הפכו לנשק עד לסלילת דרך למרי גלוי. ישנם אין ספור דוגמאות לכך מכל מקום בו הוחזקו היהודים על ידי הנאצים הגרמנים – עד למחנות השמדה. 

 

מסופר למשל בין היתר על תשובה של אסירת מחנה אחד לשאלה אם היא מאמינה בחיים שאחרי קרונות הרכבת: "נפגש בתור שני סבונים בחלון ראווה"... במחנות היו לפעמים מדקלמים ושרים בזמן ביצוע עבודות פרך שירים, כמו: "יחלוף הסתיו... האביב יגיע... ועלינו יצמחו עשבים... 

 

דברים של אמונות תפילות, אמונה ופירוש של חלומות וסימנים שונים, כמו:  כשחולמים נעלים זאת דרך, חופש; מים הם חופש מתקרב... אלה היו ממיני הנחמות בהן נתפסו האסירים להאמין כדי להקל על הסבל.

 

 אנשים בגטאות נחשבו לתת-אדם, נושלו מזכויות כלשהן. במידה והגרמנים הירשו להם או אפילו לפעמים צוו עליהם לארגן איזה אירוע חברתי, היה זה כדי להסיר את תשומת ליבם והמודעות מתוכניות ההשמדה שהכינו להם. 

 

... בגטו לבוב אורגנה לפי צוו הגרמנים הופעה אחת גדולה. היה זה אחרי אקציה גירוש  של רוב היהודים למוות. היהודים שנשארו ידעו מה פשר הדבר. ידעו שסופם הגיע. ההופעה הייתה אמורה להיות עליזה – רוויו (Rewia)... המארגנים והמבצעים הכינו אותה מתוך רגשות של נדונים למוות. אבל בזמן ההכנות מצב רוחם השתנה. "אם כבר מוכרחים לצחוק לפני המוות אז שיהיה זה צחוק אמיתי . כמו שהיה לפני המלחמה והכיבוש!"... 

 

 פרץ קליימן, Perec Klajman צייר ידוע, עשה את התפאורה. היה זה ציור של גדר לכול אורך הבמה ומעליה כתובת שכל כך הרגיזה והצחיקה צחוק מר את המעונים: "”Ordenung muss sein- "סדר חייב להיות!... ומעל הגדר הזאת שמים כחולים, חלקים ללא ענן, כמו גוויה. כחול כעופרת מאובנת.  בתוכנית היו שירים באידיש וריקודים. הם בוצעו בלהט ובמרץ שאולי רק היגון הכי העמוק מסוגל ליצור. שירי עם יהודים כמו הפכו עכשיו למצעד קברים של מנהגים וסנטימנטים מלפני המלחמה. והמבט האחרון על יופיים שהיה. 

 

על הופעה זאת בגטו לבוב Lwów סיפרו לסופר היהודי, מיכאל בורביץ Michał Borwicz   יהודים במחנה יאנובו Janowo ולמרות השוני של העדים, דיווחהם היו זהים. אחידות דעות כזו אי אפשר להמציא באופן מלאכותי. העיר לבוב איננה דוגמא טיפוסית כל כך, כיוון שההשמדה שם בוצע בבת אחת, לא היו כאן הקדמות, הפסקות בשילוחים למוות ואשליות שחלק מהיהודים יוכל להישאר, כמו בגטאות אחרים, שבהם הספיקו לפתח פעילות תרבותית עירה ויצירתית.

 

 

3. תיאטראות ובית קפה הספרותי בגטו וורשה:

 

במשך שנה פעלו בגטו וורשה שלושה תיאטראות באידיש ובפולנית. יושב ראש היודנראט אדם צ’ארניאקוב Adam Czerniakow חלם אפילו על הקמת אופרה בגטו. דנו על כך מספר פעמים במועצת התיאטרון שהתארגנה ביוזמתו. הבמאי היה אנדרז’ מארק Andrzej Mark בן ה 70. התיאטראות הציגו אופרטות ורוויו Rewiu של שירים קלים מלפני המלחמה. יצירות אלה הפכו לאקזוטיקה בגטו, הן היו כמו מעולם אחר ורחוק כל כך!... אבל כל זה נועד להזכיר מי היו פעם וגם לשכוח קצת את המציאות השולטת המרה. למרות שאי אפשר לשכוח אף רגע בכזאת מציאות. טרדות בלתי פוסקות, רדיפות, דאגות  – אולי ניתנים להרחקה מהלב לשעה קלה, אבל לא קטסטרופה גוברת וסוגרת על הכול. וקטסטרופה זו דרשה לפחות ביטוי חלקי. 

 

עד למחצית שנת 1942 פעל בגטו וורשה לצד התיאטראות, בית קפה ספרותי  "שטוקה" Sztuka. התקיימו בו קונצרטים, ערבי זמר וערבי קריאה. האטרקציה של בית הקפה הייתה התוכנית "זיווי דזינניק"”żywy Dziennik”-  (יומן חי) שהכינו והגישו סופרים ומשוררים ידועים. המנחה והרוח החיה של היומן היה משורר גטו וורשה, וולאדיסלב שלנגל Władysław Szlengel.

 

בסך הכול הם הספיקו להגיש שמונה יומנים כאלה. השתתפו בהם בין האחרים פולה בראוןPola Braun  , זמרת ומשוררת; הזמרת מרישה אייזנשטדט ,Marysia Ajzensztadtהפסנתרן והמלחין,ולדיסלב שפילמן Władysław Szpilman ועוד.

 

מצב המחברים היה נואש. עבודתם קשה ומסובכת, דורשת זהירות וחוכמה. הם נהגו להוציא פרטים מצחיקים ממצבים טראגיים ומעובדות אומללות. למשל: בין קהל הנדחף לחשמלית – (טראמוואי) מופיעה גברת מטופחת שגוררת בשרשרת ביצת תרנגולת. ולפתע צעקה: "חוטפים!"... הרמז כאן כפול: ל"חפרים" בגטו (קבצנים שנהגו להתנפל על אנשים ברחוב ולחטוף להם חבילות עם מזון מהידיים) – ולגרמנים שחטפו יהודים לעבודות פרך בכפיה או למוות. ברמז השני כולם מתאחדים, אבל למחבר הסטירה אסור להזכיר את האחראים למצב, כלומר את הגרמנים. הנושאים שהוצגו ב"שטוקה" היו מקברים וצריך היה להגיש אותם בצורה קומית כדי לעורר מחשבה, לעודד, להוציא מהתאבנות ומשיתוק. כל רמז לגודל האסון תורגם מיד על ידי כל אחד מהצופים למצבם ולמציאותם היומיומית.

 

 כל מלה שבזמנים נורמאלים נחשבה לבנאלית וחסרת ערך – כאן קיבלה משמעות רבה בגלל התנאים העגומים בגטו. גם תיאור של ירק, של רוגע, אויר צח – היו חלום רחוק ונפלא מזמנים עברו. היו לשאיפה נשגבת לא ניתנת להשגה. וכך המלים, ערפל שנתלה מעל הנהר או  נשיפת הרוח - המבטאים מצב רוח של בני אדם בזמנים רגילים – כאן הפכו לזעקת געגועים של אלפים הכלואים בגטו. שירים שנחשבו לבנאליים לפני המלחמה בטאו כאן את האווירה בה חיו ונשמו בגטו, למה שאפו, על מה בכו, גם אם לא היו אלה שירים ברמה סיפרותית גבוהה. 

 

והיו שהתנגדו לקיום ההופעות. עצם המושג "בידור" בזמנים כאלה הרגיז וקומם אותם. בכל זאת רבים באו לצפות בהן. בית הקפה "שטוקה" שכן קרוב למקום המשמר הגרמני והיה מסוכן לעבור שם. וגם עובדה זאת לא הרתיעה את האנשים מללכת להופעות האלה. הצורך לצפות בהן היה גדול יותר מהפחד המז’נדרמים הגרמנים.

 

 

4. בבית הקברות לא עורכים קונצרטים!

 

ב 18.01.1942 נערך בגטו וילנה קונצרט. היה זה חודש אחרי אירועי דמים. אנשים משכו בכתפיים בזעם ובהתמרמרות כשקראו על כך במודעות. "בבית הקברות לא עורכים קונצרטים"! – אמרו. אבל ביום שנקבע, באו רבים. תוכנית ההופעה מהתחלה הצביע על כך שאין לזה ולקונצרט לא כלום. מהבמה נשמעו מלות השיר של ביאליק "לבכות את הלב עד תום". באולם עבר רעד. האנשים פרצו בבכי. אחר כך הושמעה הומורסקה "מחרוזת הצרות" לשלום עליכם. הקהל התקומם לרגע, אבל מיד עבר במחשבתו לצרותיו הוא על רקע הטקסט של הסופר האהוב... השווה בין גורל גיבוריו וגורלו – וכך תמיד, ללא הרף. הייתה בכך איזה נחמה.

 

להומור פנתה גם תנועת ההתנגדות בכוונה תחילה. השתמשו בו גם נגד עובדי היודנראט. שיר של שלום עליכם על הקהלניקים מלפני עשרות שנים לא היה מעולם כל כך אקטואלי כמו אז בגטו. הצעירים שבצעו קטעי סטירה זו הצביעו על היושבים בשורה הראשונה – החשובים  מהיודנראט, שקמו מיד ועזבו את אולם. ומאז התחילו לעקוב בחשדנות אחרי שלום עליכם... בגטו הוצג מנחם מנדל וטוביה החולב. טוביה מהגטו היה אומר: "מה טוב לכם, יהודים, שאינכם יודעים כמה רע לכם!...". ומנחם מנדל בירך מדי בוקר את חבריו לעבודת כפיה במלים:" בוקר טוב לכם, גוויות!"...    

 

 

5. עוד על ההומור:

 

בתוך הקהילות העגומות האלה צמח הומור או נכון יותר הברקות מתוחכמות. אין זה פרדוקס. יש בכך הגיון עמוק. להומור הזה היה, כאמור תפקיד מוגדר ורב ערך. הוא היה סוג הגנה עצמית נפשית. מבול האכזריות פגע ביכולת להבין את המתרחש. קשה היה להבדיל בין גודל ומורכבות האירועים השונים. הכול נחת ונשפך למסה אחת אדירה ואיומה שלא ניתנת להפרדה. דברי הומור אפשרו ללעוג ולגחך מקטעי מציאות שונים, לבודד אותם ולצחוק מהם.

הם עזרו לראות כל מצב לגופו, בנפרד ובכך לקטין את הכובד שלו. יש על כך דוגמאות רבות ביומנים למיניהם.

 

ושוב למשל: כותב ביומנו יהודי אחד שמתחבא בעיירה קטנה ז’לקוב żyłków … "הגרמנים שיחררו אותנו, היהודים, קודם מרכושינו (היטלים וקנסות), אחר כך שיחררו אותנו מהחופש (גטאות), ובסוף מהחיים (אקציות הגירוש). אנחנו אסירי תודה להם על כול הטובות האלה, אבל יש להם מגרעה אחת: הם באים מהר מדי בזה אחר זה. אני למשל הייתי מעדיף שישחררו אותי מהחיים בעוד 40-50 שנה , מה החיפזון? אבל הם, הגרמנים, רוצים לעשות זאת לפני סיום המלחמה... ומכאן הקונפליקט"...  

 

 

6. דרכי היצירות:  

 

בדירות עלובות, בתוך החולי והזוהמה נערמו דפים שכתבו מחברים ברעב, בחוסר כל, בקור ובאסונות ללא גבול. הם כתבו ליד נר חלוש, בעזובה, בדידות ואימה. נהגו לקרוא את יצירותיהם בפני קרוביהם, מכריהם. בזמן הגירוש התעופפו הדפים האלה בין החפצים הזרוקים על הרצפה, בין הרהיטים הנשדדים. היו ביטוי למוות, לדממת מוות, לרצח. דרכו עליהם בבוז כעל זבל. 

 

חלק מיצירותיו של וולאדיסלב שלנגל נמצא באופן כזה. אנשים הרימו, העתיקו אותן והסתירו. יצירות רבות שיודעים על קיומן מאז מחפשים לשווא עד עצם היום הזה. הן נכתבו בחשאי והוקראו בחוגים סגורים מצומצמים.

 

ככל שהמוות פשט בממדים גדולים יותר ואנשים היו מודעים שלא יוכלו להמנע מפניו –  הם כתבו יותר. עשו זאת גם רבים שקודם אף פעם לא עסקו בכתיבה, שאיש לא המריץ אותם לכך. הם השתוקקו להשאיר עקבות, עדות לסבלם. כתבו כרוניקות, יומנים, שירים. עשו זאת בבתי סוהר, במחנות מוות. בטרבלינקה, במאידנק, בסוביבור Sobibór,  בבלז’ץ Bełżec. רגע לפני המוות ממש רצו לדווח על הרצח ועל תחושותיהם לצילו. אנשים חיברו מנגינות ומלים בהשפעת רגשותיהם אז, שרו אותם ואפילו רקדו לפעמים בהזדמנויות מיוחדות של רגעי תקווה ושמחה ספונטנית. 

 

 

7. סוגי הכתיבה: 

 

היו שחיברו את עדותם בצורת מסה, נובלה, רפורטז’ה או אפילו דרמה. אבל נמנעו מלעשות קומפוזיציות, נשארו צמודים ונאמנים לעובדות החיים. תיאורו דמויות שפעלו במציאות, את התנהגותם, תפיסתם, אקלים האירועים סביבם. הבינו שההיסטוריה של התקופה הזאת היא לא היסטוריה של עובדות פיזיות בלבד, אלא היסטוריה של אדם כיחיד ושל רבים. שזהו מין מוקד בוער של גורלות ואסור לספרות לפסוח עליו.

 

באביב 1944 הוציא הוועד היהודי המחתרתי בוורשה קובץ שירים "קולות מהתהום" . הקובץ נשלח במקרו פילים ללונדון ומשם לארצות הברית. באותה שנה הקובץ ראה אור בניו יורק. ומה פתאום? למה קובץ? בשעה שהיה כל כך הרבה לומר ולספר לעולם? בגלל שהשירים הפכו לחלק בלתי נפרד מהלוחמה על החיים. הנדונים למוות הלכו איתם לסופם. לפעמים, כשכבר לא הועילה לגימת מים אחרונה, עזר עדיין לחיות שיר. הוא עורר מחשבה צלולה, מודעות, הוציא מיאוש  ומהתאבנות. ללכת למוות ברגיעה מרה והשלמה שבהם היה ביטוי לכאבה גדול המהול בבוז לתליין – ההבנה עמוקה ותקווה לא רק של יחיד זה או אחר בנצח החיים ובעתיד. אמונה שדווקא השיר ישרוד ויספר לעולם את סיפור חייהם ומותם שם.

 

 

8. במחנות וביערות: 

 

גם ביערות אנשים כתבו וקראו בערבים בחשאי את יצירותיהם כדי לשכוח ולהתנתק לרגע מהמציאות הנוראה. גם כאן בדומה לגטאות נושא הכתיבה והשירה היו למציאות הקרובה הנוראה שדרשה ביטוי ושאחרת אי אפשר להתרחק ממנה ולשכוח לרגע. כתבו על הנעשה סביבם ובתוכם פנימה. היצירה הספרותית הוציאה מהתאבנות ומתחושת חוסר האונים המוחלט. ובדומה התקיימו ערבי קריאה בצריפים של מאידנק, אושוויץ. 

 

השיר של ולאדיסלב שלנגל "התקפת נגד" היה נפוץ מאוד בתקופה הקרובה למרד גטו וורשה. הוא גייס לקרב, הלהיב, ריגש ועודד.  וכך גם השיר של גביריטיג Gebirtig "עס ברענט" – "העיירה בוערת". הופיעו גם שירים מיוחדים של הלוחמים היהודים כמו: "אתה, שכל כך יקר לי... אתה תהיה לי למגן... אתה למפקד תהיה לי... - והכוונה היא לאקדח!

 

הדוגמא הישירה היא מפקד המורדים בגטו וילנה, יוסף ויטנברג Josef Witenberg שנתפס על ידי הגרמנים והוא אמר אז לנשק שלו: "אתה תוביל אותי עכשיו!"

 

בשיר הפרטיזנים נאמר: " השיר נכתב בדם ולא בדיו", או "אל נא תאמר שזו דרכי האחרונה"... השירים היו יפים בצורתם, בבתים החלקים, בחרוזים – יפים למדי לעומת רוח זמנם. ולא פחות מוזרה ההקפדה על כול אלה... אנשים זכרו את הצורה האסטטית של ספרות מהזמנים שהיו ככל האנשים - ולא רצו להיפרד מזיכרון הזה. 

 

אבל לא חסרו גם יצירות של חובבנים כמו דיווחים שימושים, השוואות בין גורל מחבריהם לגורל הגיבורים הספרותיים מפעם,לפני המלחמה. לפער ביניהם לא היה דומה! מה קטנות ומגוחכות נראו הבעיות והטרדות של אנשים לפני המבול הזה, מלפני המלחמה – וההשמדה! 

 

נוצרו מאות ואלפים שירים כאלה שתפקידם היה מוגדר, ללא ערכים אסטטיים גבוהים. הם נמצאים בארכיונים ומהווים ערך פסיכולוגי וסוציולוגי רב גם על עצם כתיבתם ועל המקום, הזמן והתנאים בהם נוצרו. גם שירי עם נושנים קיבלו כאן תוכן חדש אקטואלי לימי השואה.

 

 

9. על הארכיון שתחת ההריסות:

 

בכל הגטאות אספו היהודים דברי אומנות, ספרים יקרי ערך, ספרי קודש, יומנים וכרוניקות כדי להחביאם בפני האויב ולהצילם. המציאו לשם כך מקומות מסתור מתוחכמים, סיכנו את חייהם בשל כך ותרמו כסף למטרה זאת.ה חיפוש אחריהם אחרי המלחמה מזכיר חפירות ארכיאולוגיות. בעובדה זאת גם כן באה לביטוי המשמעות של שינוי מושגים והערכת אורך הזמן: מרחק של שנים ספורות בלבד יוצר בעיות ומחסומים כאילו עברו מאז מאות! בגטו וורשה כאמור, פעל הארכיון של רינגלבלום "עונג שבת". בגטאות , בצד הארי ואפילו באמריקה שלשם הגיעו דיווחים חשאים מפולין הכבושה - ידעו על קיומו.

 

מיד בסיום המלחמה חשבו על הוצאת הארכיון מהמחבוא, אבל נתגלו קשיים עצומים. הבית ברחוב נובוליפיה 38  Nowolipieשבמרתפו הוטמן חלק מהארכיון נהרס. כול הגטו נהרס בזמן המרד והיה לאי של חרבות. אי אפשר היה להכיר איפה היה רחוב או בית כלשהו.  הכול הפך למדבר של אבן אדירת ממדים, הרים של לבנים וביניהם שבילים שסללו ברגליהם שודדים למיניהם.

 

נעשו חישובים לפי השערות שונות והתחילו לחפור. הספקות גברו. מי יודע אם בכלל נשאר משהו? אם לא נשרף הכול, אם האויב לא גילה והשמיד הכול קודם? אולי לשווא הטירחה... 

 

לפתע האת נגע במשהו קשה... התגלה הארגז הראשון בהריסות. נמצאו עשרה ארגזי עם מסמכים. אבל זאת הייתה רק התחלת העבודה. מים חדרו למעמקי האדמה ששמרה על הארכיון במשך ארבע שנים אחרי המלחמה. פטריות עובש כיסו את הניירות. הכול טפח מהמים ונדבק בארגזים. היה צורך ליבש, להפריד בין הדפים הדבוקים בזהירות שלא לקרוע אותם...

 

וכך הם חזרו אלינו היומנים, הספרים, השירים. – תולדות תקופה שלמה ואנשים בודדים, ישובים, עיירות. קהילות שלמות שרק לפני שנים מועטות היו בין החיים ולא נשאר מהם אפילו קבר, כאילו חלף נצח זמן מאז היעלמותם מעל פני האדמה. חלק ראשון של הארכיון התגלה אמנם כבר ב 1946 19.01.- החלק השני כמה שנים מאוחר יותר.

 

אופייני הוא אחד הרשומים שנמצא בארכיון על שלושה אנשים שעסקו בהטמנת קופסאות מסמכים של "עונג שבת" במרתף שחפרו בו. כותב אחד מהם, דויד גרבר Graber בן ה 19: 

 

... אני רושם את צוואתי בזמן גירוש יהודי וורשה... זה קורה מה 20 ליולי 1942 ברציפות. בשעת כתיבתי אי אפשר להוציא את הראש החוצה וגם בדירה אין שום בטחון. איבדנו כמעט בכלל את הקשר עם החברים שלנו. נשארנו רק שלושתנו: ליכשטנשטיין Lichtensztajn, גז’בצז Grzywacz ואני. אנחנו מוכרחים למהר כיוון שאיננו בטוחים במה שתביא השעה הקרובה.  אתמול עבדנו עד מאוחר בלילה...

 

המשפטים הבאים מוסרים פרטים נוספים על העבודה שבוצעה על ידי השלישיה. 

 

... באיזה שמחה קיבלנו כל חומר חדש! חישבנו הכול באחריות, לא פחדנו משום הסתכנות. היינו מודעים לעובדה שזהו פרק היסטוריה חשוב יותר מחיים של אדם אחד...

 

מוטב שיחתכו אותנו לגזרים ולא לגלות את סודנו... ובסוף נרשם באותו יום,  בשעה ארבע אחרי הצהרים: ... הרחוב השכן כבר מוקף. אנחנו מרגישים שכולנו בסכנה ומתכוננים לגרוע ביותר. אנחנו ממהרים. עוד מעט נתחיל לחפור את הבורות האחרונים בשביל הארגזים. שרק נצליח לקבור אותם...

 

ככל הנראה הספיקו. מחברי הצוואה לא שרדו, גורלם הסופי לא ידוע – הצוואה שרדה.

 

 

 

(טקסט מתוך הרצאה בכנס ספרניות בבר אילן מאת הלינה בירנבאום)

 

 

ידוע – הצוואה שרדה.

Please reload

Follow

Contact

Address

Herzliya, Israel

©2017 BY HALINA BIRENBAUM. PROUDLY CREATED WITH WIX.COM

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now