Our Recent Posts

November 4, 2018

October 20, 2018

Please reload

Archive

Please reload

Tags

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

קטע ממונוגרף

April 10, 2018

קאפו אלוירה (Alwira) מקרטופלקומנדו (Kartoffelkomando)העבירה אותי לעבודה קלה יותר במבנה בו החמיצו כרוב. הייתה כאן הסקה מרכזית ודי כרוב ולפת לאכול... לא הייתי מחזיקה מעמד בסחיבת ארגזי תפוחי אדמה לתעלות באדמה חרושה, בוצית. אלוירה הצילה אותי ב"מסע המוות" ברגע אחרון לפני שנפלתי והגרמנים ירו בי. היא סחבה אותי עליה בקושי נושמת בעצמה. אבא של אלוירה היה גרמני ואימא יהודיה.
פרייסובה (Prajsowa) מרים מסטאשוב (Staszow) ובתה רוזקה, הגדולה ממני בשנה, אימצו אותי אליהן אחרי מות הלה. פרייסובה ורוז'קה (Różka) היו משרתות את האחראית על הבלוק, יהודיה מסלובקיה והודות לכך היה להן יותר מרק, יותר מקום על הדרגש, יכולת להגיע לנעליים שהקציבו לבלוקים בכמויות קטנות – ולא נאלצו לעמוד שעות ארוכות במפקדים, לצאת לסלקציות. הכרתי אותן כשבאתי לבלוק שלהן עם מנת הלחם שלי להחליפה אצל האוקראניות למשחת עיטרן המרפאה גרדת. האוקראיניות הביאו את המשחה מעבודתן. התכוונתי גם לפגוש אז את בת דודתי שגם שהתה בבלוק הזה. אבל התברר שלקחו אותה בסלקציה, למרות שנראתה טוב עדיין. האחראית הצביעה על הלינה: וזאת, אדוני האונטרשרפירר? (Unterscharfuhrer) - הוא לא סירב .
בסתיו 1944 הופסקו המשלוחים לתאי הגז. לא היו כמעט יהודים עוד באירופה. נשארו אחריהם האפר והחפצים שמוינו בקפדנות ונשלחו לגרמניה. גם אני עבדתי במיון ובהעמסת הדברים לקרונות לשילוחם. הצבא הרוסי התקרב, הגרמנים פוצצו את תאי הגז והכבשנים באקצית טישטוש עיקבות הרצח; הוציאו טרנספורטים אסירים למחנות אחרים, על פי רוב לעומק גרמניה. התקרב הסוף הנכסף של מלכות אושויץ, ואם לא יהרגו אותנו לפני עזיבתם כהרגלם, נהיה חופשים בקרוב! הייתי אז כבר בת חמש עשרה. תמורת תפוחי אדמה וכרוב שהברחתי, השיגה לי פרייסובה בגדים חמים, נעלי עור – ומנת לחם נוספת כל יום.
1 לינואר 1945, שמש ושלג בחוץ... יום השנה החדשה ולא הוציאו אותנו לעבודה. החלטתי לגשת לגדר התייל, כדי להתחלק עם צלינה, (Celina ) חברת בית הספר של אחי, מארק, בשיפור מצבי. רוז'קה הלכה אתי למרות האזהרות של פריסובה שלא לקחנו אותן לתשומת הלב, כיון שנשים רבות התקשרו ביניהן כאן כל הזמן ולא אסרו על כך. צלינה גם כן זכתה לחסד אצל אותה אחראית כאחות בבלוק ועזרה לי קצת. שלושתן, עם פרייסובה ורוז'קה חילקו דרגש אחד. לאחרונה העבירו את צלינה לקטע אחר של המחנה הגובל במחנה שלנו.
התחלתי לקרוא: "צלינה"! לפתע – יריה ובד בבד חום וכאב נורא בכף ידי. הזקיף מהמגדל ירה בי. רצתי בעיניים עצומות אחרי רוז'קה לרביר. הכאב בכף היד העביר אותי על דעתי, עד שרציתי לקרוע אותו ממני. היה לי חושך בעיניים, נפלתי וקמתי, בראשי הדהד רק: עכשיו הוא הרג אותי?! על סף השחרור, אחרי יותר מחמש שנות סבל?! לא אתן לחיי לברוח ממני! לא אמות! לחצתי את שיניי, קמצתי אגרופי. נסחבתי אחרי רוז'קה. התברר שהכדור פילח את הזרוע, עבר ליד הלב, נתקע ליד עמוד השדרה ושיתק את היד השמאלית שלי.
לא היו כבר תאי גז, אבל היה רופא ס"ס שהכריע סופית את החולים במחלות קשות על הדרגשים. התבוננתי בחרדה בדלת הצריף... הוא יבוא ויגמור אותי. הסתבר שהמקרה שלי סיקרן אותו. הוא הורה להוציא אותי לאמצע הצריף, למקום מואר, הסתכל על הפצעים שלי וציווה להוביל אותי מיד לבית החולים במחנה הגברים, כדי להוציא את הכדור ולחבר את העצב... לא הספקתי לעקוב במחשבותי אחרי מהלך המאורעות, לא האמנתי למה שקורה אתי.
בצריף הקטן של בית החולים שכבו על דרגשים תלת קומתיים כמה נשים אחרי ניתוח. הן לא היו יהודיות, אסירות יהודיות לא ריפאו, עשו בהן ניסויים "מדעיים". קיבל אותי כאן חובש צעיר. הוא גילה התענינות ואהדה, שעודדו אותי, כיון שפחדתי פחד מוות. שאל פרטים על מקרה שלי, על המוצא שלי ,מאיפה וכמה זמן אני במחנה. היו אלה שאלות אופייניות, אנשים כל הזמן חיפשו ידיעות על קרובים שנקרעו מהם, אולי הם חיים באיזה מקום, אולי מישהו ראה אותם?... לא ידעתי מה יעשו אתי כאן, פחדתי מהכל ומכולם. הנוכחות האדיבה של החובש, יהודי פולני, הרגיע אותי. ציפו לי שני נתוחים: הוצאת הכדור וחיבור העצב רדיליס - (Radialis ). באושויץ?! רעדתי לעצם המחשבה.
איבדתי הרבה דם, היה לי חום כל הזמן. שני רופאים אסירים דקרו לי את היד עד לזרוע – לא הרגשתי כלום. לא יכלתי לכופף את כף ידי, להזיז את האצבעות. נכה מגל חמש עשרה! מוטב והיה הורג אותי כבר, אמרתי לא פעם. אברהם התנגד לדברי, הוא לימד אותי את הכתובת שלו בעיירה קרושניביצה, (Krosniewice ) הבטיח שהמלחמה תגמר בקרוב ואנחנו נשאר ביחד.
הוציאו לי את הכדור מהגב ללא הרדמה, את העצב אי אפשר היה לנתח כיון שהיד התכסתה כולה בשלפוחיות עם מוגלה. התברר, שגם זה היה מזל – בימים ראשונים אחרי השחרור, כשהיה לי כבר מה לאכול חזרה לי השליטה ביד! בכל זאת נאלצתי עוד במשך חדשים עד לשחרור להחביא את נכותי מפני הס"סמנים ברבנסבריק –Ravensbruck , מפני מנהלי עבודה גרמנים ופרחחים מהיטלריוגנד Hitlerjugend בבית חרושת לאוירונים בנוישטאדט-גלבה (Neustadt Glewe ). הברגתי ברגים לחלקי אוירונים בידי הבריאה, וביד הפצועה תמכתי בהם מלמטה. הסתרתי את היד המשותקת בשרוול מעיל שאברהם נתן לי לפני הפנוי מאושויץ.
ב 18 לינואר בערב הוציאו אותנו בטור גדול ממחנה נשים (B2B ). דלקו מדורות על השלג: הגרמנים שרפו עכשיו מסמכים, כבר לא אנשים! אישה אחת שאלה על הלינה עם יד פצוע מיריה – הייתה לה חבילה קטנה בשבילי שהועברה מבעד לגדר התייל. מאברהם. הייתה זאת מנת הלחם שלו שחולקה לאסירים לדרך. דרישת שלום אחרונה! אברהם חלה ומת אחרי השחרור, לא היה מסוגל לעכל אוכל אחרי שנים של רעב. 
את צלינה פגשתי באותה צעדה חסרת תקוה בה הובילו אותנו בדרכים קפואות מקרח משך ימים ולילות עד לרכבת בלוסלאו (Loslau ). העמיסו אותנו בצפיפות שאי אפשר לתאר בקרונות משא ללא גג. הכפור והרוח תוך כדי נסיעת הרכבת הכאיבו כמו דקירות סכין. חצי מתות הגענו לרבנסבריק. אחרי שעות עמידה בחוץ בקור סגרו אותנו בבלוק העונשים עם פושעות גרמניות... צפיפות על הריצפה במבנה קטן, קצת מרק או מנת לחם קטנה אך לא בכל יום. הגרמניות התעללו בנו. לפעמים הצלחתי להתגנב החוצה ולהתרחץ תחת המרזב בשלג הנמס. אחרי שבועיים ספרו אותנו ושוב הובילו תחת משמר לרכבת. רכבת נוסעים הפעם, מחוממת אפילו!... אבל הכינים התעוררו מהחום והציקו יותר חזק.
ישבתי ליד החלון והתבוננתי בנוף הערים והכפרים הגרמנים שחלפנו על פניהם. מכאן הם באו והרגו לנו את כולם, שרפו הכל?! בבתים היפים האלה גרות הנשים שלהם, הילדים?! האם הם יודעים על כך?! אם אני אשאר בחיים, חשבתי, הייתי רוצה לבוא אליהם ולספר...

Please reload

Follow

Contact

Address

Herzliya, Israel

©2017 BY HALINA BIRENBAUM. PROUDLY CREATED WITH WIX.COM

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now