Our Recent Posts

November 4, 2018

October 20, 2018

Please reload

Archive

Please reload

Tags

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

שירים

April 10, 2018

 יהודה פוליקר מבצע את שירה של הלינה ברנבאום, כמו פרחים ברוח, מתוך אלבום "אפר ואבק"

 

 

 

כמו פרחים ברוח


שורות, שורות פיזרתי.
ערבוביה משונה
של דמעות וחיוכים רחוקים
כאב הגעגועים
ותמונות שרק בזיכרוני עוד –
כמו פרחים ברוח
מפוזרות
ברוח לכל עבר
זרועות


1985

 

 

שקט וכל כך הרבה דמעות

 

שקט – וכל כך הרבה דמעות
המחר מעורפל מלא ציפיות אינסופיות
טיפשיות אולי
ההווה קוסם אבל גם מפליא ודוחה
קשה להמשיך וקשה לא פחות להתעלם לוותר
על המצפה כביכול
ולא עולה –

 

22.04.83

 

 

 

זו היתה רק ההתחלה...

 

בגטו וארשה היתה לנו שכנה,
התגוררה במטבח שכור
שם גם לנו היה חדר
אצל רופאת-שנים אחת שנפגעה מההפצצה...
היינו בסך הכל ארבע משפחות – 
דיירי משנה אצל בעלת הדירה.
האשה היתה נמוכת קומה, שקטה.
זכור לי גם בעלה. הועסק בעבודות כפיה.
עם הזמן ראיתי שבטנה תפחה,
כולם התלחשו, כעסו על ההעזה –
ובעלה רזה, רזה. רגליו התנפחו
התחיל לשכב במטה.
היה קר וקודר במטבחם האפל,
הרעב הציק נורא!
האשה הקטנה התרוצצה בינינו
בקשה נדבה...
בעלה התנפח כולו – וכך גם בטנה.
כשהתינוק נולד – האב כבר היה גוויה.
היא המשיכה להתחנן לעזרה,
התדפקה על הדלתות עם תינוקה בזרועותיה
עטוף סמרטוטים וצורח.
אחר כך הבכי שלו נחלש. שקט.
אבד לו הכוח – לאמו לא היה חלב.
לא היה לה מה לתת
והוא מת.
אחר כך גם היא נעלמה, גוועה
מאותה הסבה!
אז לא היה בגטו עדיין הכי רע
לא גרשו עדיין לתאי הגז, להשמדה.
זו היתה רק ההתחלה...

 

12.3.83

 

 

 

הפסנתרן

 

בית קולנוע קטן בהרצליה
אני עם בעלי

פצצות גרמניות על וארשה
על המסך

מוות היטלראי 
סרטים עם מגן דוד
גיטא

שופים פלאצובקות אוסבייזים
זהות לחיות ליהודים

במחבואים מרתפים בעליות גג
מתחת לפני האדמה

רכבות קרונות של בהמות
לטרבלינקה
לגז

גן עדן שטני של הצד הארי 
טירוף הבדידות הפחד
שופן

אשליה זיכרון – שחיכה
בדממת חלומות בהקיץ והנסים של הפסנתרן
היום בקולנוע

אני ובעלי כאן עכשיו
מכאן ומשם
בשנת אלפיים ושלוש...

בין צופים רגילים
משלנו וזרים

שלא היו שם
ולא יודעים כלום
עלינו

המתים החיים עדיין
משם


31.10.2002 - 31.10.1942

 

 

 

היא חכתה


היא חכתה לי שם במורד הדרך
ידעה שאבוא אליה 
אחוש אותה בכל חושי
את אמי היפה והצעירה

היא חכתה לי במורד הדרך של מיידנק
מול הצריף "דזינפקציה – והמשרפה""
הגעתי ממרחקים מופלגים אחרי ארבעים שנה
והיא עמדה כאן - כמו אז
למרות מותה,
כמו ביום הפרדה ההוא:
שחרחורת, קטנה,
תלתל ארך מעל מצחה,
גלגל שערותיה עוטר את ראשה,
לחיים אדומות,
עיניים גדולות מחסר שנה,
שיניה הלבנות כפנינים נחשפות בחיוך
הנהדר שעלי אדמות,
חיוך של אם המתאמצת להרגיע את ילדתה
מול תא הגז ותנור המשרפה.
מעיל צמר מבד פפיטה רחב מכסה את גופה
וגם אותי היא מקפלת בתוכו כדי
לשתל בתופת, ברגע שלפני האחרון
כוח החם האנושי, זיק בהירות או תקווה -
כאן, במקום שהיציאה ממנו
היא רק בתור עשן דרך הארבה...

הגעתי הנה מארץ אחרת
כאשה מבוגרת וכאותה ילדה שהייתי אז
והיא כה אהבה, כה חרדה לגורלה!

בעלותי בדרך החצץ חשתי בדמותה
רצתי לקראתה ככל נשמתי בי, בכל מאדי
וכמו אז נעצרתי, עמדתי
מטורפת מכאב ומחסר אונים, כשהבנתי
- היא נקרעה ממני ולא תהיה לי עוד לעולמים

מיידנק, ממלכת המוות הרדומה
הגענו לכאן יחד - ואני לבד עכשיו כאן
מחבקת את דמותה, חשה בנוכחותה
טובעת בכאבי האיום, ואני כה קטנה
עומדת מול המשרפה שבמאוחר כבתה.

התיישבתי במורד הדרך, תפסתי ראשי בידי
ובוכה עד אבוד הדעת, בקולי קולות, ללא בושה ומעצור
נצמדת לצילה של אמי שכאן נרצחה, נאחזת בו כל כלי
נחושה לקחתו אתי לביתי שמעבר לים

לא יודעת איך חזרתי כשהיא נותרה לבדה שם בדממה
הייתי קפואה, הבכי רק הרעיד את גופי בחזקה
פולני זר, שוער המוזיאון עבר על פני
ומהגבעה צעק אלי:
"את מי רצחו לך כאן, שכל כך את בוכה?!"
משלא עניתי, הלך
הוא פנה אלי בשפת אנשים החיים כיום
ואני הייתי עם דמות אמי, עם צילה בחלל הריק
עם מותה במיידנק - ואולי גם עם מותי

 

עם שובי מפולין 30.8.1986

 

 

 

אבא שלי 


אבא הקריא לנו שירים נפלאים
מתוך ספרים עתיקים
היה כולו נרגש ונלהב
כשהעביר לנו את יופיים
לא הבנתי אז תוכנם
אבל ההתרגשות וההתלהבות של אבא
ספגתי
אבא הסביר מהות החגים
קרא אגדות על הקרבה של חנה...
על נס חנוכה
על מסירות ללא גבול לאמונה
לא כל כך הבנתי
הייתה לי זרה באותם הימים
שפת תפילותיו הלוהטות
אבל אהבתי את ההתרוממות של אבא
הבעת פניו - הברק בעיניו
כשקרא או התפלל
עד היום חיה בי תמונתם
בזמן ההפצצות על וארשה בספטמבר ההוא
אבא כמעט בכה בחוסר אונים
ביתנו אז נשרף
ביום הדין הגדול היהודי יום כיפור
יצאנו בריצה לרחוב הבוער
אבא לחץ חזק בידי
הביט בי ביואש 
כמו היה מתנצל ...
זכור לי מבטו מאותם הימים
בגטו התפלל יותר מתמיד
הוא חיפש הצלה אצל אלוהים
שרבים עזבו אותו לנוכח הזוועות
בפעם ראשונה ראיתי את אבא בוכה כמו ילד
כשהגיע הידיעה על מות סבא בביאלה פודלסקה 
אבא היה אז בשנות הארבעים שלו
ומאותו יום התפלל תכופות יותר...
האנשים בגטו התנפחו ברעב
מתו ברחובות - לנו היה עדיין לחם
למדנו אפילו ב"קומפלטים" 
מהספרים שנותרו אחרי הבערה...
כמה תיאטראות פעלו עדיין בגטו 
אחי הגדול השיג פעם אחת כרטיסים
באולם "פמינה" הציגו את "נסיכת הצ'ארדש" 
אבא לא סלח - לא תפס
איך אפשר ללכת לתיאטרון כשגוויות
המתים ממלאים הרחובות?!
לא הבנתי, לא שמעתי בקולו
מילותיו וקולו עד היום מצלצלים באזני -
אבא טען שאסור להתנגד לפקודות 
הזהיר מפני שם-העונש הנורא: אושוויץ...
בתמימותו לא העריך תוכניות רצחניות
של כובשים נאצים גרמנים
לאימא הייתה דעה הפוכה -
אבא אהב מתוך שירים, תפילות
ויאוש לנוכח האימים 
אימא - מתוך מאבק והשלמה עם גורל
את אבא הממושמע לאלוהים ולאנשים הרגו בטרבלינקה
את אימא הנאבקת והמשלימה עם גורל לסירוגין
הרגו ושרפו במיידנק -
האם הם היו פעם באמת? היה לי אותם?
דמותם ועינוייהם משתקפים מבעד לעיני
מבעד לעיני הם מחייכים, בוכים
הם מובילים אותי בכל דרכי
וחיים - כל עוד עיני לא תסגרנה לתמיד
28.3.84

 

 

 

בשבריר שניה של פחד

 

יש הסבורים שמרוב פחד וזוועה
כבר לא מרגישים כלום
פשוט וקצר כאילו...
הסבורים כך שלא טורחים להקשיב ולהתעמק
בטוחים שכבר יודעים הכל על אותם אנשים וארועים – 
גרוע יותר שבלי להבין - הם המלמדים 
על תקופת השואה בה פחד מוות ואלפי רגשות ומעשים
הנובעים ממנו
העיקו בכל דקה ושעה 
על עולמם של הנרדפים והנרצחים ללא 
תקווה עזרה להצלה
האימה עירפלה אז כל חושי חושים 
בכל שבריר של שניה
ומתח מטרף בין יאוש לתקוה – 
ומאבק נואש תוך חירוק שיניים וקימוץ אגרופים
והשלמה עם הגורל באין ברירה -
תאוות חיים בכל מחיר וכאב משתק מול מבט אל המוות
והאשליה - האמונה
הבלתי מנוצחת בסכוי לחיות לזמן מה
אפילו בתנאים של חיה –
אלפי זעקות של פרידה 
מהקרובים ומכל היקר על האדמה
מבזקי רעיונות נואשים בחיפוש הצלה
ניחושים לגבי הצפוי ותחזיות-מפלצתיות – 
כל אלה ויותר בשניה אחת ארוכה כנצח
בה נראה ההווה נופל לתהום והעתיד כבר בלתי אפשרי
עולמות העבר והקיימים נהרסים לרסיסים
נשרפים עד עפר -
והיקרים כולם הצפויים לחיסול 
להשמדה
והלחימה העקשת על עוד שניה של תקוה על עוד נשימה
עוד אחת - לפני האחרונה
כל אלה בשבריר שניה של פחד
ימים ולילות, שבועות, חודשים – שנים
בין הרצח המשתולל ללא מעצור וגבול
ובין כל רגע על סף הסיום של החיים

10.07.83

 

 

 

לכתוב עליהם עוד ועוד

 

כותבת על תחושות, על מחשבות עכשוויות 
על עובדות נעימות ופחות
על אכזבות, שאיפות, השגים מעטים
על ידידים – על חתולים וכלבים שלי...
כיון שרציתי לספר על צדדים אחרים של עולמי
ואני לא בטוחה שבחרתי
בנושאים החשובים – 
הם מרחיקים מדי ממקורותי
עברי נשאר מאחור והוא תובע ממני לחזור
ככל שכותבת על ענינים נוכחים מציקה העובדה
של הזנחת העיקר – התעלמות מהאמת 
שבעבר ההוא אני ומקורי - 
סיפרתי על כך אין ספור פעמים 
גם בלילות מתוך חלומות התענינתי וחזרתי לשם
העברתי את התיאורים בכל ליבי וכוחי
וכמו לא אמרתי כלום עדיין
נדמה לי שאני מתחמקת מחובתי, מסתתרת בעניינים עכשויים
לא חסר הרי ארועים יום יום ותירוצים
ואילו לי אסור לחיות רק את עולמם של אנשים חיים היום
חלק ניכר ממני נשאר עם המתים אז שם
אני פירור שהצליח התנתק במקרה ומרחף בין שני העולמות
ובהווה המכסה כביכול על הכל...
אסור לי לשכוח לו רק לפרק זמן - להתנער 
לפנות לסיפורים מסוג אחר, להפסיק להסעיר ולהתייסר
חייבת לשדר מתוכי, דרכי - ולהתריע 
אולי ישמע מישהו, אולי חלק קטן יגיע לתודעה,להבנה?

4.11.82

Please reload

Follow

Contact

Address

Herzliya, Israel

©2017 BY HALINA BIRENBAUM. PROUDLY CREATED WITH WIX.COM

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now