חיים

קטע מתוך ספרי

חזרה לארץ האבות

פעם אחת כשחזר לחופשה הביא לי מירושלים ספרים צרפתיים שמצא בירושלים בבית ג'נרל, המחסנים הגדולים שנשארו מהצבא האנגלי. אפשר היה למצוא שם מכל טוב, אבל חיים בחר בספרים בשבילי שאתרגל ולא אשכח את הצרפתית... בהתאפקות האפיינית לו סיפר למה שהיה עד ומה ביצע יחד עם קבוצת חבריו לנשק מהפלמ"ח. לא הביע פחד ולא הצטער על החלטתו ללכת לצבא. סיפר על ירושלים הנצורה, על קרבות הקשים, על אומץ ונכונות קפיצה לרוחק, קיבוץ אשווגה 1946 להקרבה של הלוחמים ומפקדיהם.

חי בתוכם - היה אחד מהם, למרות

שבהתחלה לא הבין כמעט את הפקודות בעברית...

יום אחד הוא יצא בקבוצה של עשרה בחורים לכיוון עמדה ערבית שהתמקמה בראש ההר. התרכזו כאן כ 200 ערבים שירו על הכביש והגבעות עליהם התמקדו הישראלים. הערבים ישבו עם הגב אל הכפר דיר-איוב כיוון שלא ציפו לשום סכנה מכאן. לפנות בוקר העשרה חמקו דרך הוואדי בין ההרים. בינתיים יחידת פלמ"ח אחרת פתחה באש מקדימה לעבר העמדה הערבית, כדי להסיח את דעתם. במכונת ירייה אחת, זורק מוקשים קטן וברובים התקיפו הבחורים את המשלט. הערבים המופתעים והמפוחדים פתחו בבריחה מבוהלת, משאירים אחריהם את ההרוגים והפצועים. אנשי הפלמ"ח רדפו אחריהם ובאופן כזה כבשו גם את ההר הסמוך.

חיים לחם גם בקיבוץ רמת-רחל, שהוחזק כמעט כולו בידי הערבים. רק בנין חדר האוכל היה עדיין בידי היהודים. קרבות נואשים התנהלו על כיבוש הקיבוץ. במרתף הבנין שכבו הפצועים. היה זה בקרבת קבר רחל. לפתע התגנב ערבי מצד הקבר. הוא הצליח לחדור לפתח המרתף, ירה צרור ונמלט. נהרגו מספר פצועים והאחות שטיפלה בהם. אחד הלוחמים רדף אחרי הערבי והרגו. הערבים התקיפו את בנין חדר האוכל בעיקר מבית הילדים לשעבר שנמצא ממול. הלגיונרים הגישו כל הזמן תגבורת לתוקפים מבית הילדים. חיים עם עוד כמה בחורים ניצבו באחת הפינות של חדר האוכל וירו, כדי לעצור זאת. לפנות בוקר הצליחו החבלנים לפוצץ את המבנה בו ישב מטה הערבים ובכך שיחררו את רמת רחל.

הקרבות הקשים ביותר התנהלו ליד משטרת לטרון. הערבים כאן היו חזקים מאוד וקיבלו כל הזמן תגבורת מהירדנים. לוחמים רבים נפלו בקרבות האלה. לילה אחד לפני ההפוגה הראשונה הגיע יגאל אלון והקולונל מרכוס להתייעצות צבאית. אחר כך יגאל אלון נשא נאום בפני החיילים. הוא הסביר את הצורך לכבוש את לטרון. עוד באותו לילה נשלחו יחידות הראל מכיון ירושלים בדרך ללטרון כדי לבצע את המשימה. מצפון-מערב אמורים היו להצטרף יחידות יפתח, לכבוש ביחד את לטרון ובכך לפתוח את הדרך לירושלים. חיים סיפר על מתנדב אחד מיחידתו, עולה חדש מרומניה שהגיע מהכשרה בקיבוץ רוחמה. היה זה בחור גבה קומה, ספורטאי, הצטיין במיוחד בריצה. ידו האחת היתה משותקת. נהג להעיף אותה ולתפוס את הרובה ביד הימנית, הבריאה. כשקבעו מי יוצא לקרב על לטרון המפקד לא הסכים לצרף אותו לפעולה הקשה ונתן לו תפקיד כלשהו במחנה. אי אפשר היה לפגוע יותר בלוחם הפלמ"ח. הבחור התחנן שהמפקד ישנה את החלטתו ויצא עם כולם לקרב. אחרי זמן מה הוא נפצע קשה בבטנו. הקרב ארך לילה שלם. נכבש חלק של ההר ששלט על משטרת לטרון. הצליחו לשמור על עמדות האלה עד השחר, אבל בגלל חוסר בתגבורת, באנשים ובנשק צוו עליהם לסגת. אז רק התברר שעמוס, המפקד נעדר. מצאו אותו גוסס. רימון שיסע את גבו. את הפצועים לקחו על אלונקות ועל שמיכות. היחידה פתחה בנסיגה תחת כסוי של מכונות יריה. שכחו פצוע אחד. בקול חלוש קרא מנשה לחיים לעזרה. הוא אסף אותו מיד בעזרת עוד חבר, הניחו אותו על שמיכה ונשאו אותו אחרי האחרים. הדם נזל חזק מהפצע מבעד התחבושת הזמנית. שעות נאלץ מנשה לחכות אחר כך עד שיפנו אותו לבית חולים שדה. הוא נאנח וכל זמן קרא: חיים, חיים... לא החזיק מעמד עד הבוקר. פחדתי על חיים, פחדתי מהמלחמה הזאת. התפללתי שיחזור בריא ושלם. לא תיארתי לעצמי באיזה סכנות הוא מתמודד יום אחר יום. לחיים גם לא היה מושג לאן יביא אותו יום הבא או השעה הקרובה. אבל הוא היה מוכן לכל ולא היסס. השלים עם הגורל מראש ולא חשב להתחמק מפניו. העמדה שלו מילא אותו בתחושת ביטחון וטעם לחיים. באחד הקרבות הקשים ליד לטרון חיים נפצע ברגלו. רסיס של פגז ניזק לו את השריר ונתקע במח העצם. הוא נותח מיד בבית חולים שדה. אחרי הניתוח קיבל חופשה לכמה שבועות. אחר כך הועבר ליחידת חייל אויר. עבד במסגריה שם. לא התראינו במשך חדשים ארוכים. כשיפו נפלה לידי היהודים, הוא מצא לו דירה שם.