שואה וספרות

18 לאפריל 1943, ליל הסדר, ליל המרד בגיטו וורשה, התחלת החיסול הסופי. מתח מטרף. תפילות אחרונות. חיבוק מכל הלב על סף הפרידה הנצחית מיקיריך – מהחיים. מבט חובק עולם בעיניים המשתוקקות לקחת אותו איתך לפני שהן תסגרנה סופית. געגועים לחיים האסורים המגיעים כבר לסופם, לאהבה וכאב אובדנם חזק ממוות. והרצון היחיד, חלום רחוק, להשאיר עקבות לפחות! תקווה אחרונה, נואשת, שלפחות שאיפה זו תתגשם, שהעולם ידע! אני נושאת כל אלה בתוכי ורק מבקשת להישאר נאמנה למטעני זה. איני מתביישת בו, לא מחביאה ולא מחפשת מפלט ממנו. אני זוכרת ובמידה שקולי, קול של אישה פרטית קטנה יכול להגיע ולהישמע, לא נותנת לשכוח, להתעלם, לזלזל, לעוות.

התחלתי לכתוב עוד בגיטו, המשכתי אחר כך באושוויץ. את שכתבתי בגיטו וורשה בהיותי בת 11-12 נשרף יחד עם ביתנו, עם הרחוב שלנו. במחנה השמדתי בעצמי את הרשימות שלי, כדי לא להרג בגללן. ולא רק על כך הייתי אמורה להרג. גם על כך שהייתי ילדה, שעם הזמן נחלשתי, חליתי, רזיתי. ומעל הכול בגלל היותי יהודיה. הכתיבה בעולם הזה אפוף עשן שחור, סמיך וריח בשר של אלפי בני אדם הנשרפים באש הכבשנים, עזרה לי לחיות. עזרה לזכור שפעם הייתי ילדה להורים ולאחים אוהבים בבית, למשפחה. הכתיבה שבגניבה המסכנה הזאת החזירה אותם לרגע. הכול נשאר בי כמו סרט שצולם בעצמה מדהימה. במשך השנים שחלפו מאז הם חולשתי וכוחי כאחד. הם האנושיות שלי, יכולתי להבחין מהר בדברים, להעריך ולבטא אותם בבהירות. (והאחרון, "הבהירות" לא כל כך רצוי ומודרני כיום). מאז קרו הרבה דברים. קמה מדינת ישראל, עברו עלינו עוד ועוד מלחמות. השתנו דעות, אפנות, סגנונות, משטרים. זכיתי לראות אפילו אדם נוחת על הירח... אני שהייתי נדונה למות שם. קמו דורות שנושא השואה רחוק מהם ולא מוכר. בני דור ההמשך מספרים על האירועים ההם במקום ההורים שלא רצו או לא היו מסוגלים בגלל סיבות שונות. ישנם אנשים וארגונים שלמים בעולם המעוניינים להכחיש את השואה. קורה שגם נערים שלנו אומרים בספק גלוי שסיפור השואה זה בטח הגזמה גדולה... וככול שהזמן חולף יש יותר ויותר כאלה המנסים לטשטש, לסלף או להמעיט בחומרת העובדות. הנושא קשה, מכביד על כולם בצורה זו או אחרת – על המספרים שנאלצים לחזור למציאות הנוראה ההיא, לחיות אותה שוב כדי לתאר באופן משכנע; על השומעים, על הכותבים המחפשים ללא הרף דרכים להגיע לקורא, למו"לים – ולהבדיל מהם, על אלה שביצעו את הפשעים, על צאצאיהם; על אלה שראו ולא עזרו, לא דיווחו, לא התאמצו ליצור קשר עם הנרדפים כפי שמתאר זאת בין היתר "אנטק" Antek הוא יצחק צוקרמן וצביה לובטקין ממפקדי גיטו וורשה. על רגשות אשמה ולבטי התמודדות עם העבר של ילדי הנאצים כתב והמחיז בגרמניה הסופר שיחרובסקי ב"נולדנו אשמים" ועוד. אולי ראוי לציין שאנטק וצביה ציוו לפרסם את זיכרונותיהם מהימים ההם רק אחרי מותם. כפי הנראה רצו למנוע מעצמם ויכוחים מרים עם מי שלא הכירו מקרוב את המציאות דאז והתקיפו בביקורת מעליבה מרה. ולדיסלב שלנגל, משורר גיטו וורשה שניספה בזמן המרד כתב עוד בשנת 1943 שחייבים לא רק להיות לידו אלא בתוכו כדי להבין על מה הוא מדבר, למה מתכוונת שפתו, שפת הגיטו, המונחים של החיסול הסופי המוחלט. האירועים האלה נרשמו בכתבי עט מחתרתיים בזמן התרחשותם ובספרים רבים אחרי המלחמה. לא כל הספרים הם טובים. לא כל מי שעבר את השואה יודע לספר ולכתוב. ומותר או צריך אפילו לבקר כתבים בנושא זה, כפי שמבקרים כל יצירה, גם אם היוצר הוא ניצול שואה.

הצרה היא שלא מתייחסים לספרים של ניצולים כאל יצירה ספרותית, קוראים להם עדות, אומרים עליהם בנפנוף יד: "אה, הספרים ההם או, שוב ספר על השואה, עוד ספר על השואה או, לא עוד ספר על השואה" כשמתכוונים לציין שהספר טוב, למרות שהוא על השואה... מאז סיום מלחמת העולם השנייה טוענים שאי אפשר לספר ולתאר בשום לשון אנושית את שקרה אז. חוסר מידע מעמיק על המציאות ההיא המפחידה והדוחה בזוועותיה הביא לסברה שכל טירוף ועיוות הם אפשריים כשמדובר באירועי השואה. גם אם יגידו שלמישהו היו שני ראשים או ארבע אוזניים... בספרים "האלה" הכול יתכן. אין צורך לאמת, לבדוק. נהוג לחפש סנסציות, את השלילי ביותר, הבלתי אנושי אצל המעונים דווקא. את האימא שעזבה ילד כדי להציל את עצמה כמו במחזה הטלוויזיוני של גב. אולמרט, מאהב בדמות קצין נאצי גבוה בגיטו של סנדרה ברנדט החיה באמריקה כיום, אוכלי בשר אדם וסוחרים בשתן לשתיה בקרון רכבת לטרבלינקה. האמת היא שהנרדפים והמושמדים ברובם התעלו בסבלותיהם האיומים מעל עצמם במסירותם ובהקרבתם איש לרעהו. על אימהות שהלכו אחרי הילדים למוות כותבים פחות. בכך אין הרי יוצא דופן... אין מיוחד בעובדה שרוב היהודים בחרו את רכבות המוות על פני פרידה מיקיריהם. אבל אין בכך סנסציה... ככל שהנכתב יותר עקום, פחות מובן, בלתי אנושי יחשב אומנותי יותר, ובעיקר “קומרציאלי” מסחרי. כיוון שסנסציות ורוע מצטלמים ונמכרים טוב בהרבה בדרך כלל. בדיון על סיפרו של אבא קובנר בו השתתפתי בזמנו אמר בין היתר הפרופסור יהודה באואר שהתלמידים לא מבינים מהשירים שלו (של קובנר) מה קרה בימי השואה. אז איך ילמד אותם? וקובנר ענה שדברים רבים בשואה אי אפשר ולא צריך להבין. המשורר יצחק קצנלסון כתב בלשון ברורה לחלוטין. בפואמה "על העם היהודי שנהרג" אותה כתב בהיותו אסיר מחנה ויטל (Vitel) והיא הוברחה לארץ בעיצומה של המלחמה ב 1944 על ידי אסירה באותו מחנה, ידידת נפש ומעריצה של המשורר, רות אדלר- גולדברג, התיאורים מובנים מאוד, הם מזעזעים, מרגשים ואין פלא שהספר תורגם לשפות רבות. קצנלסון אף זועק על אלוהים ושופט בחריפות את משתפי הפעולה היהודים בניגוד למקובל היום. רות גולדברג, תושבת רמת השרון כיום, שוחררה ממחנה ויטל בתור אזרחית בריטית דאז בתהליך החלפת אזרחים בין הגרמנים והאנגלים. היא החביאה את דפי הפואמה בידית מזוודה שלה ובאופן הזה הבריחה אותם לארץ ישראל. מיותר לציין שהיא סיכנה בשל כך את חייה בחיפושי ביקורת הרבים שערכו הגרמנים לפני עזיבת המחנה. רבים בגטאות ובמחנות סיכנו חייהם כדי להציל יצירות תרבות. סיכנו עצם בעצם הכתיבה שהייתה אסורה וקשה בתוך אווירת האבדון הכולל והמוחלט. תמיד הייתי סבורה שכל דבר הקורה לבן אדם עלי אדמות, אדם אחר יכול להבין אם ירצה רק להפעיל את שיכלו ואת ליבו. אנשים לומדים, מפרשים, מתווכחים ונותנים את דעתם על אירועים הסטורים רחוקים, אפילו פרה-הסטורים. הטוב הוא טוב והרע הוא רע בכל הזמנים, מקומות, בכל המצבים. אני הכרתי את האמת הבלתי מעורערת זו על בשרי. הראשונה עודדה ועזרה לחיות, והשנייה דיכאה והכפיל את הסבל (כתבו על כך הרבה גם צביה לובטקין ו"אנטק" – יצחק צוקרמן בספריהם). על יחס הישוב בארץ בטרם מדינה כלפי שואת יהודי אירופה כותב תום שגב בספרו "המיליון השביעי", ועוד. כבר אז התחיל חוסר הרצון להקשיב ולהבין את הניצולים ולקבל אותם. הסרט "המכה ה 81" שהופק על ידי בית לוחמי הגטאות גם כן מציג אמת מרה זאת. קראתי בביקורת סרטים של המבקר והמורה לקולנוע, נחמן אינגבר (Ingbar) שסרט או ספר המתארים בצורה נורמאלית את שקרה בשואה חוטא לאמת כיוון ששום דבר לא היה שם נורמאלי, הכול היה מפלצתי. אז מה, חייבים להפוך למפלצת כדי לכתוב על שעבר עלינו שזה יהיה אמיתי?! או פשוט, אם אני אדם נורמאלי שלא אספר, כיוון שזה יהיה שקרי? וזה בדיוק שרצו הגרמנים אז ומכחישי השואה היום. יש אפילו המאשימים את הניצולים המספרים את קורותיהם שהם מעבירים בכך לילדיהם ירושה נוראה מכל, את מורשת המוות האושוויצי. כתבו כך עלי בכמה ביקורות בארץ בעקבות הסרט "בגלל המלחמה ההיא". עוד בשנות השישים כשהתחלתי לספר בבתי הספר את קורותיי בשואה העירו לי כמה מורות אם אני לא חושבת שסיפורי מביאים נזק לתלמידים? הם לא יוכלו לישון בלילה ויפתחו תסביכים מסוכנים. לא כדאי לחזור על השנים בארץ בהן טענו כלפינו שהעבר שלנו במחנות ובגטאות הוא בושה וחרפה... "הרי לא התנגדנו, לא לחמנו, הלכנו למוות כצאן לטבח"... טענו עלינו שאנחנו, שרידי השואה, אבק אדם... או מי יודע בכלל מה עשינו שם שנשארנו בחיים כשמיליוני יהודים נשלחו לתאי הגז?!"... מסיבה זו בעיקר שתקו רוב ניצולי השואה והלכו לעולמם עם סיפור סבלותיהם והצלתם בנס. היו אבל שהתחילו לספר לעת זקנה מתוך תחושה חזקה שחייבים בכל זאת להשאיר עקבות לעבר ההוא. ועכשיו כולם בארץ תמהים למה חיכו זמן רב כל כך?... מאז משפט אייכמן השתנה הרבה והציבור בארץ נהיה פתוח יותר לנושא זה. מלמדים אותו בבתי הספר ובמוסדות מיוחדים. הנוער והמחנכים מבקרים במחנות ההשמדה לשעבר בפולין ובגרמניה. אבל במקרים רבים מעדיפים כבר בני דור ההמשך לספר בעצמם את שנודע להם מההורים או שלמדו בקורסים מיוחדים. ושוב סיפורי העדים הישירים הם פחות נחשבים... כשכתבתי את ספרי "החיים כתקווה" בשנות השישים אמרו לי שנושא השואה כבר לא באופנה, אנשים, נוער ישראלי לא יקנה ספר כזה והוצאות ספרים רק יפסידו כסף. ספרים הנכתבים על ידי העדים אינם ספרות, מפני שהם כותבים רק על עובדות שקרו ולא יוצרים בעצמם. ואילו פרופסורים והיסטוריונים לעומתם טוענים שספרים של הניצולים הם לא עדות... כיוון שהעדים לא יודעים תאריכים מדויקים, את שמות הנאצים שביצעו את עינוים והרציחות, מאיזה יחידות צבא נשלחו, מאיזה ערים... על ספרה של שרה אורבך "מבעד לחלון ביתי" אמר הפרופסור קרפין בדיון בו נוכחתי, שהיא לא יודעת מה ראתה אז מחלונה... כתיבתה של שרה אמיתית, היא הגיעה לתלמידים רבים, הם מבינים אותה, עשו על פיה עבודות גמר שונות, השתמשו למחקרים. לאחרונה אף בעקבות ספרה החדש "נכתב בציפורן האצבע" נמצא המחבר האלמוני של יומן מזעזע ומרגש שהוא כתב בציפורן שנשברה מאצבע רגלו הפצועה בנדודים, בחיפוש מקלט לו ולבני משפחתו – לאימו הזקנה. היומן הגיע כעבור שנים בדרכים לא דרכים להוצאת ירחון קתולי Więź בוורשה ופורסם בשנות השבעים. משם הועתק לעיתון בשפה הפולנית בארץ. שרה תרגמה את היומן לעברית והכלילה אותו בקובץ סיפוריה. ביום השואה הספר הגיע לתלמידת תיכון שהשאילה אותו בספריה הציבורית ברעננה. התברר שהיא נכדתו של המחבר האלמוני שעקבותיו אבדו. המשפחה זכתה בתזכור יקיריה והעבר שלהם בשואה ואילו אנחנו הקוראים זוכים במידע חשוב, מרתק ומפליא על המשך גורל המחבר ויומנו, כיוון שרישומיו נתקעו באמצע. וזהו בין היתר ערך הספרים האמיתיים שמסרבים להחשיב אותם לספרות ולעדות כאחד. לא מעטים אצלנו ובעולם משתדלים להתאים עצמם לז’נרים ספרותיים מקובלים, למטפורות, ערפולים. מתביישים בהגדרת כתיבתם כעדות. הסופרת חנה קראל החיה ומפרסמת את ספריה בפולין מכריזה בראיון רדיו: "אני עוסקת בספרות ולא חייבת פירוטים או דיוקים"... והיא הרי כותבת על השואה, רושמת מפי ניצולי השואה את זיכרונותיהם בנוסף לזיכרונותיה. גם אידה פינק שלנו בראיון על סיפרה החדש "נלך בלילות נישן ביום" מדגישה שהיא כותבת על שואה בלי שואה וסיפרה הוא לא בדיוק הביוגרפיה שלה, הוא ספרות לא עדות... חושבים שכאשר לא אומרים את שמות המקומות ועוד פרטים מזהים מקורות החיים, הסיפור הופך אוניברסאלי וספרותי... וכך גם אפלפלד. אבל השמדת העם היהודי לא הייתה אירוע אוניברסאלי לכן דרושים תיאורים מדויקים ככל האפשר, אמתיים, ברורים ולא מוסווים, פשוטים, קריאים וניתנים להבנה מרבית. אחרת מטשטשים את העובדות, מעמיקים את חוסר ההבנה, מקטינים את האימה ששלטה אז ועוזרים למי שרוצה להשכיח ולהכחיש. ספרים על השואה מעורבים בעובדות מבוימות, בערפולים ספרותיים למיניהם הם לא אמינים. לא ידוע בהם מה האמת ומה בדה המחבר מדמיונו. הם יכולים להיות לעזר למכחישי קיום השואה. כשתרגמתי לעברית ופרסמתי שירים שנכתבו בגטאות ובמחנות ("אשר קראתי למתים" לוולאדיסלב שלנגל ו"שירים לפני ומתוך המבול") הכוללים שירי משוררים שונים שרובם נספו בשואה, וגם שירים שלי עכשוויים, לא הקפדתי על חרוזים אלא בניגוד למקובל על השימוש במידת האפשר באותן מלים בהן התבטאו מחבריהם מול המוות. השתדלתי להיות נאמנה לתוכן התיעודי ההיסטורי. היופי הספרותי לדעתי נמצא באמת שהשיר מעביר, בהתרגשות שניתן להזדהות בה, בכך שיכולים להרגיש את שהרגיש הכותב וקוראיו שם בתחתית הגהנום. ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" אישרו בדברי הביקורת על התרגומים שלי שהקוראים מרגישים את שהרגישו קוראי השירים אלה אז. וזה הסיפוק והפרס על כל הקשיים איתם נאלצתי להתמודד בהוצאתם לאור ובהפצתם. היו לי קשיים בהגעת השירים בגלל חוסר הבנת המציאות ההיא של העורך. בשיר של שלנגל "הפרידה מכובע" כתוב: "לפני שיסתכלו לך במכנסיים יעיד הכובע על זהותך"... שלוש פעמים הוציא העורך המלה מכנסיים וכתב במקומה המלה מסמכים. בסוף נאלצתי לכתוב הערה, שכדי לגלות אם מישהו יהודי למרות שבידיו תעודות אריות היו פוקדים עליו להוריד את המכנסיים. בספרות חשובים יותר פרטים אסטטיים כפי הנראה. מסמכים היא מלה יותר מעניינת ממכנסיים, ובפרט בפואזיה! והמציאות הייתה הסגרת יהודי למוות כשנתגלה שהוא נמול, כדי להבין זאת חייבים לעיין בספרים על שואה עם שואה ולא עם ספרות אסטטית טהורה. לקראת 50 שנה למרד גטו וורשה פנו אלי עיתונאים, נפגשתי עם אנשים שונים, שמעתי והשמעתי דעות ברדיו, בסימפוזיונים. השתתפתי בהמחזת הזיכרונות שלי בהצגת יחיד בשם "המסע" שהוצג בתיאטרון הפולני בקרקוב. באפריל הוזמנתי לעיירת נופש בהרים אוסטרון Ustroń בפולין לסימפוזיון בינלאומי מוקדש ל 50 שנה למרד גיטו וורשה. דנו בו על שמירת אתרי הנצחה לקורבנות הנאצים, על האנטישמיות המחודשת והחדרת זכר השואה. מנהלי מוזיאונים מארצות שונות ואסירי מחנות לשעבר התבטאו בזה אחר זה חד משמעית ששום יצירת אומנות לא יכולה לבוא במקום מסמך אמיתי אוטנטי. אך ורק האמת מסבירה, משכנעת ומחדירה מודעות וזיכרון. הם דיברו מתוך ניסיון של שנים בעבודת ניהול מוזיאוני מרטירולוגיה, בפגישות אין ספור עם מבקרים רבים ומשתלמים. בסימפוזיון נשמעו גם הצעות לכרוך יחד זכר קורבנות נאצים בקורבנות המחנות של סטלין. הציעו לבנות לצד המוזיאונים האלה גם בתי תפילה, פסלים של מריה הקדושה, כדי לזכות בתמיכת הכנסיות הנחוצה בגלל היוקר הגובר בתחזקה מקומות הנצחה. ובסוף, לשמחתי ההצעות האלה נדחו על ידי רוב המשתתפים. אבל קיימת סכנה שהן יכולות לחזור. האנטישמים מתרבים או סתם בורים שרוצים להכחיש את העובדה שהשמדת היהודים היא הדומיננטית בפשעי הנאצים ויחידה במינה בתולדות האנושות. ומי כמו העם היהודי חייב לעמוד על המשמר שאיש לא יעיז לטשטש עובדה זאת לעולם. הבאתי שם דוגמאות מהחיים בגיטו ובמחנות שזעזעו ושכנעו יותר מכל ההרצאות המלומדות. הייתי ביניהם מעין נציגת המתים, חלקיק מהם ומקור מיוחד של מידע מהתופת... עד שהיה לי הרושם שאני בעצמי מוזיאון חי וממשיך לספוג לאמוד, לאמת. סיפרתי בין היתר על אישה שאמרה לי פעם במפקד באושוויץ כשכרענו שעות על הברכיים בבוץ בגשם שוטף ורוח מצליפה, רטובות, עירומות כמעט: "תראי, עוד יהיה עולם ויכתבו עלינו ספרים, עוד יציגו בסרטים"... היא איננה ואינן כל אלה מהשורות הארוכות שטבעו אז בבוץ יחד איתי במגרש המפקדים הענק וחלמו לשווא לצאת משם פעם. סיפרתי על סדרנית פולניה, סטאשיה שביום כיפור כשנודע לה על משמעות יום זה ליהודים פקדה על האסירות הלא יהודיות לבצע את כל התורניות בצריף ובערב כשחזרנו מהעבודה הדליקה נרות על הדרגש העליון באמצע הצריף ואמרה להישאר במקומות ולהתפלל בלב כולן יחד ליציאה מכאן לחופש. את השקט, ההתאחדות של יותר מאלף נשים בנות עמים ומוצא שונים והתרוממות הרוח אי אפשר לשכוח. מול ארובת הכבשן הפולט אש מגופות האנשים שהורעלו בגז. סיפרתי על סגן מפקד המחנה, הנאצי הסלר Hesler שאמר פעם לצעירה שקפצה ממשאית שהובילה ממוינות בסלקציה לגז: "למה עשית זאת, את ממילא מוכרחה למות, את הרי יהודיה!"... למי עוד דיברו כך אי פעם? איך אפשר להשוות או לכרוך זאת עם דבר כלשהו?! לקריינית רדיו מברלין שבאה לראיין אותי לרגל 50 שנה למרד גטו וורשה אמרתי שהם, הגרמנים, חייבים להיות אחראים לעבר הזה, לזכור אותו לדורי דורות. היא ענתה שלהרגיש אשמה מוביל לשנאת הקורבן... היא לא אחראית על דברים שקרו לפני שנולדה. האם היא צריכה לשנוא את ההורים שלה? אבל איך לאהוב רוצח? ואיך זה שנאת האשם לקורבן? האם היא קראה ספרים על העבר הזה? איזה? על השואה במטפורה או ברמזים עדינים, סוג של שואה ללא שואה?... בין המפגשים וראיונות רדיו בגרמניה אמרתי פעם שאני לא תופסת איך הם בחרו להיות מומחים כאלה (עד עצם היום הזה) ליצירת גז... הזכרתי להם בכל מקום שכמו שיש להם בהיסטוריה אנשים דגולים כמו בטהובן Behtoven, גתהGoethe , שילרSchiller ודומיהם והם לומדים עליהם, מספרים עליהם מדור לדור בגאווה, כך יש להם גם את היטלר! לפני מספר שנים הרציתי בכנס על ספרות השואה במוזיאון מאידנק Majdanek. סיפרתי על הרגע בו נכנסתי למקלחת המחנה ופתאום אימא שלי לא הייתה עוד. מאובנת מכאב, מפחד וייאוש נאלצתי ללבוש שמלת נשף שחורה עם תחרה שזרקו לי כמו ללעוג אחרי שלקחו את אימא שלי לגז! אילו מלים ספרותיות או מטפורה נחוצות כאן כדי לתאר את המעמד הזה? ומי בכלל יכול ללמד אותי איך לתאר את שהיה בי ומסביבי ברגע ההוא? מי לימד אותי אז לחיות בסיוט הזה? לדעתי מושג הספרות חייב להשתנות בעקבות אירועי השואה. לא יתכן להפוך את עובדות האמת לסיטואציה המתאימה להבנתו, למידת רצונו או יכולתו להתרגש של הקורא. אי אפשר ולא יאה ליפות. זה רציני מדי! התקשרו אלי השנה ערב יום השואה מהטלוויזיה מיומן התרבות. המראיינת שאלה אם אוכל לספר משהו על ההומור היהודי בגטו ובמחנות המוות לקראת יום המרד הגדול. נשאלתי מה דעתי על העברת נושא השואה לבני נוער שלנו בדרכים בלתי קונוונציונליות כדי שירצו עדיין לשמוע ולקרוא על כך. "הכוונה לסיפורים כגון "שואה טובה שלי" או קומיקס?" – שאלתי. חשבתי שאשמע הכחשה. היא הצטעקה בהתלהבות "כן, כן! אולי דרך הצגות תיאטרון על ההומור בשואה, משהו, מפני שכל הדברים הרגילים שסיפרו וכתבו העדים ידועים כבר והם לא מושכים..." "שואה טובה שלי" הוא סיפור על כלבה שילדה ישראלית מצילה ממוות ונותנת לה שם חיבה מקורי "שואה", נכתב על ידי ניצול אושוויץ – מה צריך יותר מוסמך מזה? ואם סופר, ניצול שואה, פוגע בכבודם של הנספים אז כבר יש בכך הכשר? וכך גם עם קומיקס: בן של ניצול שואה החי בארצות הברית מפרסם בעולם את קורות אביו על פי ציורים בהם הנאצים מוצגים בתור חתולים, היהודים בתור עכברים והפולנים בתור חזירים. הספר מצליח מאוד, תורגם לשפות רבות. משתעשעים בו גם אצלנו בעברית ומבקרי ספרות ממליצים עליו בהתלהבות. זה ספרותי, מודרני וימשוך את הנוער לקרוא משהו על הנושא הזה, הבלתי אהוד. מעניין מה הייתה אומרת אימא שלי או אבא שלי שהומתו בגז בשנות הארבעים שלהם במאידנק ובטרבלינקה אחרי כל כך הרבה סבל ומאבקים על-אנושיים לחיים, אילו ידעו על "פרויקט" הנצחת זכרם בלב הנוער בימינו על ידי הפיכת דמותם לעכברים נחמדים שחתולים נוראים צדים אותם בתמיכת החזירים? זה פשוט לא נכנס לי לראש! אני מלאת עדיין בתמונות אמיתיות כל כך משם. שנים שאני מספרת לנוער בארץ ובחו"ל ומקשיבים לי בכל מקום בדריכות מרבית, בהתרגשות והזדהות למרות שאני מדברת בצורה נורמאלית ואנושית, קונוונציונלית. אני מספרת על אנשים נורמאלים, רגילים שנאלצו לחיות ולמות בסיטואציות מפלצתיות. אולי אחד המכתבים המגיעים אלי שכתבה תלמידת תיכון "רוגוזין", קריית גת מכיתה ט’ יעיד שאיני טועה בדרך בה בחרתי להנציח את העבר ההוא: "ברצוני להביע את הערכתי הרבה אליך בזכות ספריך "שירים לפני ומתוך המבול". השירים בספר המחישו לי בצורה חיה את מה שהתחולל בשואה. ספרך גרם לי להבין את העוול הרב שגרמו הנאצים ליהודים בשואה ועד כמה סבלו היהודים בצורה שכמעט בלתי ניתנת לתיאור. סיפרך שלא כעוד הרבה ספרים, הראה לי את סבלותיהם של היהודים מנקודת מבט שלהם ולא מנקודת מבט של סופר. ספרך מאוד נגע לליבי עד שהרגשתי כאילו אני אחת מהם"... לפני שנה (1992) הגיע אלי במיוחד צוות הסרטה מפולין לעשות סרט על שנותיי בשואה. נודע להם עלי מספרי "החיים כתקווה" בשפה הפולנית ומראיונות שהוקלטו איתי בביקורי בפולין. שש עשרה שעות עדות לסרט באורך 47 דקות. ההקלטה כולה הועברה לארכיון בוורשה. בהיותי באפריל השנה בפולין ראיינו אותי ואת במאי הסרט ברדיו. והתברר שאפילו אחרי השעות הרבות שהוא שמע והקליט אותי, הוא לא הבין את שבי אחרי קרוב ל-6 שנות ההתנסויות האלה שם! ולמרות שהסרט על פי כול הדעות עשוי מצוין. הוא הביא תמיהה בפני המראיינת ברדיו שברגע השחרור, כשכל משפחתי איננה עוד, אמרתי "אני חיה, אני צעירה וכל החיים בפני"... (הייתי בת 10 בתחילת המלחמה ובת 15 בסיומה). והוא ממשיך: " הלינה מתעלמת מאסונה, לא ככל אדם נורמאלי בעל לב ומצפון, היא לא שבורה, כיוון שהיא ילדה, היא לא מבינה"... ומה על כוח החיים של כל יצור חי ונושם שעוזר להתגבר על הגרוע ביותר? והכאב הגדול שהופך לעוצמה המאפשרת לבנות חיים חדשים, להיות אדם במלוא מובן המלה. האם ניתן לי בכלל להיות ילדה? אלה ניסיונות החיים שלי, חיי ילדה יהודיה שלפי חוקי הנאצים הגרמנים היה אסור לי לחיות ... והאושר שבחזרה לחיים, לחופש, לא תמיד, ולא לכל אחד, מובן. אז דבר על כך במטאפורה, ללא התייחסות לזמן, למקום, לשם!... דבר מבעד לדמות של כלבה חביבה נערצת שקוראים לה "שואה טובה", או בקומיקס על חתולים, עכברים וחזירים ותתפאר שאתה סופר ולא עד, וכותב על שואה ללא שואה... אולי זה נחוץ בשביל היופי אבל היופי לא פחות נמצא באמת נאמנה, פשוטה. והיא כן ספרות. ועל אחת כמה וכמה כשמדובר באירועי השואה. 50 שנה אחרי המרד הגדול בגיטו וורשה והכול מסובך כל כך...