Our Recent Posts

November 4, 2018

October 20, 2018

Please reload

Archive

Please reload

Tags

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

עם הלינה בירנבאום בגיהנום

 

 

שיחה עם הלינה בירנבאום, סופרת ומשוררת פולניה ישראלית, סופר גיבורה מטעם עיתון הנשים הפולני "עקבים גבוהים" 2017 :

 

 

 

ברגע קשה את מגיעה לפולין, יש לנו כבר חוק חתום ע"י נשיא על EPN (המכון לזיכרון לאומי), ראש הממשלה מורבייצקי דיבר לפני דקה על פושעים יהודים , רוסיים, אוקראיניים, גרמניים כשהוא משווה בין כולם, העיתונאים והפובליציסטים הימניים מוציאים טקסטים אנטישמים ומתקיפים את מוזיאון פולין. 

 

אני יודעת באיזו אווירה עבר יום השנה של מרץ 1968 (יום גירוש היהודים מפולין). אבל האנטישמיות איננה בשבילי דבר חדש, היא תמיד הייתה קיימת בפולין, מה שקורה עכשיו במדינה זו כואב לי מאוד. מי יסביר לי, איך אפשרי לכתוב כפי שכתב דוקטור טומאש פנפיל, ש"אחרי המתקפה של גרמניה על פולין מצב היהודים לא נראה כל כך רע" ואחר כך עוד לקבל פרס משר החינוך של פולין "על תרומות מיוחדות להשכלה" ?! עברתי את גטו ורשה וארבעה  מחנות: מיידנק, אושוויץ, רוונסבריק ונוישטט גלבה. מי יסביר לי?  אווה קורק, היסטוריונית, טוענת שאת הגטאות בנו היהודים ובנוסף התבדרו שם טוב, ובדיוק קיבלה פרס על שם הפטריוט הפולני יאן קרסקי.

 

מי העניק לה ? 

הקונסול הכללי של רפובליקת פולין בניו יורק וועד דיאלוג פולני - יהודי, שכולל בתוכו נציגים של מחלקת קונגרס  פולוניה אמריקאית. 

 

האגרופים מתקמצים לי. 

שמעתי, מה אווה קורק מספרת. אז אני אענה לה:

בתחילה, לפני שהקימו את הגטו, בערבים נפגשנו באמת, קראנו ספרים, בבית היה פטיפון וכך הוספנו לעצמנו כוחות.

אחי לימד אותי אז לרקוד טנגו. מכל משפחתי רק אני ואחי ניצלנו

אמא, אבא, אחי חילק, גיסתי האהובה הלה, כל הקרובים שלי ניספו במחנות הריכוז. את אמא הרעילו בגז במיידנק, את אבא רצחו בטרבלינקה , חילק הורעל בגז אחרי סלקציה באושווי והלה נפטרה מתשישות ורעב. אווה קורק מספרת, שהיהודים בגטו השתעשעו והשתזפו על הגגות והיה להם טוב. כן, בהתחלת הגטו עוד ישבתי בחלון כי היה לי איפה לגור ואולי השמש גם אותי תפשה. אחר כך התחבאתי עם אמא בעליות הגג, בבונקרים שמהם לא יצאנו אפילו אחרי שבועיים שלוש. פעם בזמן חטיפה התחבאתי עם הילדים בעליית הגג במזווה שהיה בתוך הקיר. מעלינו ישבו על המדף ילדים. המבוגרים סגרו אותנו עם מנעול והסתירו באיזו דלת שבורה אנחנו ישבנו במדף התחתון, הילדים האלה אחד היה בן ארבע והשני בן 6 ברגע מסויים הנאצים הגרמנים נכנסו לעליית הגג. בדקו כל פינה. הילדים שישבו מעלינו השתינו לנו על הראש מרוב פחד. המבוגרים באו רק בערב להוציא אותנו .

 

היית אז בת 12.

 

כך נראתה הילדות שלי חסרת הדאגות לפי אווה קורק. כך בדיוק השתעשתי. ברחובות בכל מקום שכבו אנשים בסחבות קרועות, נפוחים מרעב, מתים, מכוסים בעיתונים ואבנים מסביב, מלא מבקשי נדבות, כל אחד התחנן לחתיכה לחם. כל זה בתוכי. הפרס לאותה אישה זה השפלה עבורה! ועוד לגבי משהו כזה במקום בו נשפך כל כך הרבה דם?! שאי אפשר יהיה לפתוח פרק חדש? אבל הממשלות מתחלפות. 

 

את אופטימית?

 

אנשים אינם נצחיים, איש מאתנו לא ניצחי ןגם שום משטר. היו משטרים כאלה, שנראו בלתי מנוצחים - סטלינסזם, קומוניזם ובכל זאת הם אינם. צריך זמן, יגיעו לשלטון אנשים חדשים שחושבים בצורה ליברלית. יש הרבה כאלה בפולין. אני רואה זאת בידיעות המופנות אלי: כותבים לי, אלה שקוראים את בספרים שלי, אני מקבלת מכתבים אוהדים ותומכים. אני מאמינה, שגל הרוע הזה יתהפך. אני מאמינה באנשים. כמובן, יש כאלה ש"מייעצים לי" שאני אדבר בעניין המשטרה היהודית: " הרי כתבת בספרים שלך אז שהגברת תגיד את זה עכשיו בקול רם!" כן, הייתה משטרה יהודית, אבל האם היא ייצגה את כל העם? בכל עם ישנם אנשים שפלים. בתי הסוהר מלאים  גם בפולין - אז מה? זה מעיד על כל הפולנים? לא. אסור לשכוח גם על כך שלמשטרה היהודית נכנסו אנשים שרצו לשרוד. הנאצים הגרמנים הוציאו גזר דין מוות על כל העם היהודי. היה עלינו לא להיות. אתה אסור, חייב למות. אותנו רצחו מקטן ביותר עד לזקן ביותר רק על כך שהיה יהודי ואנשים הציאו כל מיני צורות של הצלה בשביל עצמם ועבור הקרובים שלהם. לא היה גזר דין מוות על כל העם הפולני ועלינו היה. וכאן ההבדל. ולכן אי אפשר ואסור להשוות.

 

למה עזבת את פולין אחרי המלחמה?

 

הייתי בת 15 כשעזבתי את פולין. אבל אני מדברת פולנית , חושבת בפולנית ודברים רבים כל כך אני אוהבת בפולין, עזבתי מכיוון שכאשר טיילתי ברחוב עם שרוולים קצרים כשמספר המחנה שלי חשוף - 48693 - שמעתי: "הו תסכלתי יהודיה!  כל כך הרבה מהם נהרגו וכל כך הרבה מהם נשארו! "  כאשר בבית הספר צריך היה להצטלב חודשיים אחרי שיחרורי מהמחנות, לא ידעתי מה לעשות עם הידיים שלי. שוב צמחה חומה לפני, שוב הייתי אחרת. כולם מתפללים ואני עומדת כמו טיפשה ולא יודעת מה לעשות. ביום למחרת שמו לי על הכיסא שלי "מכתב ליהודי פולין של טובים" כדי להראות לי שאני יהודיה.  אני מאוד קשורה לפולין, מכירה את תולדותיה, כאן נולדתי ועברתי שנים עם משפחתי שכבר איננה אבל כשהייתי אחרי שנים באושווינצ'ים ומכרה שהסיעה אותי באוטו שלה שאלה איזה מקומי אם אנחנו יכולות לחנות אצלו כי יש לה אורחת מישראל  "אין דבר, אני אפילו מחבב יהודים" הוא ענה... את מתארת לעצמך? "אין דבר שהיא יהודיה" כאלה טקסטים הם מאוד כאובים לי. אבל אני לא נכנעת.

 

מאז שנת 1986 את נוסעת על פני העולם, נפגשת עם נוער ומספרת את ההסטוריה שלך, מדברת על השואה.

 

אני כבר בת 90 כמעט ואני לא מפסיקה לנסוע. מאות אלפי אנשים שמעו אותי בשנים האלה, אני נוסעת מספר פעמים בשנה. לעיתים אלף נפשות במשך היום שומעים את הסיפור שלי ,לאחרונה סיפרתי על השואה בישראל, בינואר בברלין, בקרוב אני נוסעת לספרד - למפגש איתי נרשמו אלף סטדנטים. רוצים לשמוע אותי ואני רוצה להגיד מה קרה איתי בתחתית הגיהנום ההוא.

 

ומה את אומרת להם? איך את מביאה אותם לרגישות לגבי שפת השנאה המוכרת לך כל כך?

 

אני בוועד בינלאומי של מוזיאון אושוויץ ואשת הפיוס לשנת 2006. אני מספרת לאנשים מה היה הרוע. אני לא עוסקת בפוליטיקה. מספרת אמת: שהיו פולנים ואפילו חיילי ס.ס שהצילו לי את החיים. אחד הציל אותי בזמן הסלקציה באושוויץ כשלא רציתי לתת את גיסתי הלה , אשר דנו אותה למוות. הצמדתי אותה אז חזק אלי, עמדו ערומות כל הנשים מהצריף, ירד גשם, צעקתי שאני לא אתן אותה, כי היא בשבילי הכל , שאני אוהבת אותה, שזאת אמא שלי, אחות שלי, ורק היא נשארה לי "טוב, אז את הולכת איתה" אמר הס.ס מן אבל אני לא הולכת. מתייפחת. אחד מהם אומר: " שתקי !" והראה לי את האש מארובת הקרמטוריום. " אם לא תשתקי תהיי שם, בתוך האש, ואם תשתקי אז אני אעזוב אותך". השתתקתי. הוא ציווה למחוק את שני המספרים שלנו. הלה מתה אחר כך, היא נגמרה לחלוטין, חלתה, עברה שלושה חודשים באושוויץ. אני הייתי עד הסוף. בשנת 1945 בינואר רציתי לדבר דרך הגדר תיל עם חברה. מותר היה לעמוד שם אבל הגרמני ירה בי - כיוון ללב, הכדור עצר על יד הריאות. שיתק לי את העצב ולא יכולתי להניע את היד השמאלית. זה היה רגע שכבר לא היה קרמטוריום, לא היו תאי הגז, הרסו כבר את הכל וטישטשו את העקבות, כי הרוסים היו כבר קרובים מאוד. הגרמנים לא ערכו יותר סלקציות - מי שהיה חולה , כדור בראש על הדרגש. לקחו אותי לבית חולים, חיכיתי יומיים, הדם נזל ממני. בא הגרמני, הייתי בטוחה, שיירה בי. הוא שאל 

"מה קרה?" ואחר כך ציווה לרחוץ אותי, להלביש אותי ולהעביר למחנה גברים כדי שיוציאו לי שמה את הכדור. למה עשה זאת? אני לא יודעת . הוא נתן לי את החיים במתנה. הוא יכול היה לירות בי, אבל לא עשה זאת. גם על כך אני מספרת לנוער ועל הודות סטשה הסדרנית, פולניה שהצילה לי את החיים. כזו קשוחה, קרירה וחריפה הייתה אבל פעם קראה לי אליה ופשוט הוסיפה לי עוד מרק. וכשחליתי בטיפוס היא בישלה איטריות על התנור והרשתה לי לשתות את המים מהאיטריות האלה שאסור היה לה לעשות זאת. כמה זה היה חם ומלוח וטוב. כמה זה היה נפלא. אחר כך כשכבר לא ידענו אנחנו, האסירות, איזה יום היום או מה השעה היא התוודעה על כך  איפשהו שזה חג של היהודים - יום כיפור וכאשר קראו לנו ללכת להביא את ה"קפה" - צריך היה לסחוב דוודים כבדים ונשים התגלשו בדרך ונשפך עליהן הכביכול קפה הזה - סטשה אמרה: "היום הוא חג הכי גדול אצל היהודים, ליהודיות אין היום שום תורניות." וכאשר בערב נדחפנו כדי להיכנס בחזרה לצריף, סטשה עמדה על הדרגש העליון מול הדלת, הדליקה נרות ואמרה: "עכשיו בואו נתפלל כולן יחד שנצא מכאן, כל אחת על פי תפילתה" . בחוץ האש מהארובה, לילה שחור, אנחנו עומדות בשקט כמה נשים, הכי הרבה יהודיות, אוקראיניות, פולניות - מתפללות.

 

 

את לא דתיה?

 

מאז אושוויץ הפסקתי להאמין בכל מה שהאמינו ההורים שלי כיוון שראיתי איך הורגים אנשים, איך מובילים רכבות מלאות יהודים, אחר כך האש הזאת, הריח של הבשר השרוף, בהם נשמתי ובפחד שמחר או מחרתיים גם אותי יזרקו לשם. אני לא יכולה לצום ביום הקדוש הזה, מכיוון שזמן רב לא היה לי מה לאכול.

אני גם מספרת לאנשים איך הצילה אותי פעם קאפו גרמניה בזמן צעדת המוות ( חמישה ימים ) כבר לא היה לי כוח יותר ללכת, היד שלי הייתה משותקת , אכלתי שלג, שתיתי שלג וכאשר אנשים התקופפו הגרמנים ירו בראשים. נפלתי והתכרבלתי לתוך השלג בצד הכביש - "מה איתך?" שאלה אותי הקאפו, הרימה אותי וסחבה אותי כל הדרך עד אשר פגשתי בצדעה הזאת את ידידתי והיא העבירה אותי אליה. אני אישה רגילה שנוסעת על פני העולם ומספרת את שעבר עליה כדי להזהיר את האנשים וכדי שיזכרו ולעולם לא ישכחו למה מובילה השנאה.

 

זכית עכשיו בתואר של אזרחית כבוד של ורשה, היית אורחת כבוד בציון 75 שנה לפרוץ המרד בגטו ורשה וזכית בתואר סופר גיבורה של עיתון "עקבים גבוהים" 

 

מצד אחד צר לי לקבל את כל התארים האלה באווירה שכזאת, אני לא מרגישה עם זה טוב מאידך עוד ישנם המון אנשים אשר אולי לא שונאים אותי, אולי אפילו מחבבים ואולי ישנם כאלה, שאוהבים אותי? אנשים הצעירים האלה, שאיתם אני נפגשת, את לא יודעת כמה הם מקשיבים לי. אולי הם כבר לא יהיו מסוגלים לעולם לעשות רע. לכן אני ממשיכה לנסוע.

 

   

 

 

 

 

Please reload

Follow

Contact

Address

Herzliya, Israel

©2017 BY HALINA BIRENBAUM. PROUDLY CREATED WITH WIX.COM

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now