Our Recent Posts

November 4, 2018

October 20, 2018

Please reload

Archive

Please reload

Tags

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

מתוך סבך האירועים והזכרונות

May 15, 2018

הרהורים של הלינה בירנבאום על מסעותיה האחרונים על פני גרמניה, שבהם שמחת הפגישות עם הדור הצעיר מתנגשת בהערות מרות בנושא היחס החדש של הגרמנים לשואה.

 

פורסם ב"נובוני קוריר", תל אביב - 15.10.2004, ובאתר האינטרנט " פורום יהודים פולנים נוצרים "מדור "נקודת מבט"Punkt Widzenia:

 

את המסע שלי במרץ 2002 לבתי הספר בברלין אירגנה הפעם תלמידה מהעיר מפוטסדם. יוהנה. היא קראה את הספרים שלי, מצאה את כתובתי כדי לכתוב לי על התרגשותה העמוקה והרושם העז שהטביע בה העבר שלי בשנות הכיבוש הגרמני והשמדת עמי. היא הביעה את על הזדעזעותה מהעובדה שאימים כאלה יכלו להתרחש. במלים חמות הביעה את הוקרתה על שתיארתי כל אלה, ועל ההכרח לפעול, כדי שדברים כאלה לא יוכלו להשנות. במכתביה ביטאה רצון גדול להכיר אותי אישית, אבל זמן רב לא ניתנה הזדמנות לכך.

 

מכתב מילדה גרמניה בת 14 שלא הכרתי כלל, שימח אותי וריגש עד דמעות. הבנה ותחושת אחריות של ילדה גרמניה היום לגבי גורלם של האנשים מהעבר ההוא, עצם הצורך להביע זאת בפניי, אדם זר מארץ אחרת, קורבן ועד של אותם אירועים אכזרים, מילאו אותי בתקוה שבכל זאת לא הכל רק רע בעולמנו ושניתן להאמין בעתיד.

התכתבות הארוכה שלנו, חילופי חוויות משותפות, תמונות אישיות ומשפחתיות, איפשרו לנו להכיר זו את זאת טוב יותר ולהדק את הידידות ביננו. יוהנה  כתבה עבודת כיתה עלי, השמיעה הרצאה על מה שעבר עלי בגיטו ובמחנות המוות ועוררה התענינות המחנכים וחבריה בבית סיפרה בהתנסויותי בשנות השואה, שהם הרי שייכים לתולדות העם שלהם.

 

 בנובמבר שנה שעברה הוזמנתי על ידי נזירה אבנגלית גרמניה לבתי הספר בהמבורג. יוהנה השתדלה מאוד שאבוא גם לבתי הספר בברלין, אבל הזמן לא איפשר זאת. בשקיקתה הגדולה לפגוש אותי בכל מחיר, הצליחה לקבל אישור מהוריה לנסיעה הרחוקה הראשונה באופן עצמאי מברלין להמבורג. נפלנו בזרועות זו בזו כמו ידידות ותיקות אחרי פרידה ארוכה! ליוהנה  בת ה-16 היה כבר תוכנית מוכנה לפגישות עם נוער בתי ספר בברלין לחודש מרץ... היא פנתה למורים שלה, הציגה אותי גם בבתי הספר אחרים והתברר שנמצאו מעוניינים רבים לשמוע עדות ממקור ראשון. פגישותי עם מאות התלמידים והמורים עברו כולן בהקשבה דרוכה, עמוקה, בהתרגשות והערכה.

 

יוהנה  עם הוריה ואחותה הצעירה ממנה בשנתיים חיכו לי בשדה התעופה כשהגעתי לברלין. הם אירחו אותי בביתם כמו משפחה. אימא של יוהנה  הסיעה אותי לבתי הספר ויחד עם יוהנה,  ליוותה אותי לפגישות האלה. בהתרגשות עצומה ובהתלהבות הנעורים שלה, סיפרה יוהנה  בכל מקום את תולדות הידידות המופלאה שלנו, שהניבה לבסוף את הזמנתי לברלין. התרגשתי ונדהמתי מקבלות הפנים האלה ומגלויי לבביות וכבוד בכל מקום, בזמן שהתקשורת הגרמנית והעולמית היו מלאי ביקורת על ארצי ועמי בגלל סיכסוך הדמים עם הפלשתינאים. איש לא התקיף אותי על כך, לא הטיח בי דבר, להפך. העבר שלי והחיים עכשיו בתוך מלחמות בלתי פוסקות, טרור – והאופן בו אני מספרת על כך, ללא שינאה או האשמה, עוררו רגשות ידידותיים, קירבה אנושית ואיפשרו לראות דברים בפרופורציה אחרת, בהבנה עמוקה יותר.

 

 (מכתב מיוהנה להלינה) 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הזדמנו לי גם פגישות עם אנשים אחרים, מכרים וידידים, שהכרתי בביקורי השונים הקודמים בברלין. עם כמה מהם התלקחו בעל כורחי ויכוחים מרים, שלא השפיעו אמנם לרעה על היחסים הטובים ביננו. בזמן הזה נכתב הרבה בעיתונות גרמנית על ספרו החדש של הסופר הידוע, בעל פרס נובל, גינטר גרס,Guenter Grass שהתקבל בהתלהבות אדירה ונהנה מהצלחה מרובה. מדובר בו על מעשי האכזריות שבוצעו בגרמנים על ידי הפולנים והרוסים בשנת 1945, על הגירוש, רציחות, לקיחת  רכושם. חשבון נפש על שתיקה רבת השנים על אותן עוולות ורציחות, בשל לחץ בלעדי של סיפורים על השמדת העם היהודי - שתיקה, שחייבים כבר להפר סוף, סוף, כדי לעלות את זכרם ואת כבודם של הקורבנות הגרמנים המוזנחים זמן רב כל כך, לפי גינטר גרס. לפני גרס, סופר גרמני אחר, מרטין וולסר,Walser Martin עורר כבר את  נושא זה בהכרזתו, שדי כבר לדבר על השואה, העם הגרמני הוא עם נורמלי כמו האחרים, יש להם זכות להתגאות ולהזכיר טרגדיות ופגיעות בהם עצמם.

 

המכרים שלי מתנועה יוזמת השלום, ממפלגת הירוקים, מתנגדים לכל פתרון של סכסוכים בכוח. הם נגד ייצור ושימוש בנשק כלשהו, זיהום האויר והקוסמוס. הם הפגינו נגד אמריקה במלחמה עם סדאם חוסיין ב 1991, אחר כך נגד ההתערבות ביוגוסלביה של מילושוביץ,, Miloshwitz עכשיו הם מפגינים בהגנה על אפגניסטן והפלשתינאים. הם הסבירו לי, שלהם, לגרמנים, יש מחויבויות מיוחדות לפלשתינאים, כיון שאם היטלר לא היה מבצע את השמדת היהודים, היהודים לא היו מקבלים את הסכמת העולם להקים את מדינת ישראל, ולא היו לוקחים את האדמה מהפלשתינאים... והיום הישראלים נוהגים בפלשתינאים, כפי שהנאצים נהגו אז – בעצמם סבלו, ועכשיו עושים זאת לאחרים!

 

היה לי נורא לשמוע את הטיעונים האלה, ובמיוחד מהם, בברלין! לפני עיני היו תמונות הסבל והענויים בהם התנסיתי בזמן הכיבוש הגרמני ומלים אלה פצעו כמו סכינים. כאן, במקום הזה, מלים כאלה, טון דיבור כזה – אחרי כל שהיה שם! וביתר שאת פצעה והשפילה הפוליטיקה הנוכחית של ישראל שנותנת טיעונים לדבר אלינו בצורה כזאת, לכתוב עלינו כך. מסובכים, טעונים מאד הם הענינים האלה, מעורבבים בהם כל כך הרבה רגשות, כאב ומתחים! האם יכול להיות אחרת לאור הסבל, הענויים, האבידות, הגעגועים הנצחים שלנו – וכובד האשם שלהם, שמהתחלה השתוקקו לזרוק אותו מעצמם אחת ולתמיד?!תחושת האשם מעוררת רצון או צורך להטהר ממנו על ידי האשמת הקורבנות...

 

הסופר הפופולרי וולסר Walser ובעל פרס נובל גרס ,Grassכמו בני שיחי השונים, הנלחמים על צדק ושלום בעולם, על אויר לא מורעל עלי אדמות ובקוסמוס, חדורים געגועים לנופי הילדות שלהם בגדנסק Gdansk, וורוצלאב,, Wroclaw  קרולביץ  Krolewiec ,משם גורשו באכזריות על ידי הפולנים והרוסים. (לאן גירשו אותם, לאושוויץ? במה רע להם יותר בברלין מאשר היה להם באולשטין Olsztyn? לאן היה עלי ללכת מיותמת מכל, ללא כלום עלי בוורשה ההרוסה?... ולאן למשל היה רוצה לשלוח אותי היום גינטר גרס, כדי לפצות על העוול שנגרם לפלשתינאים?). יש להם טענות לאנגליה ולאמריקה, מדוע הפציצו כל כך את ברלין ועוד ערים גרמניות,  ביודעין שהגרמנים כבר כמעט הפסידו במלחמה, למה המשיכו להרוס ולהרוג אזרחים חפים מפשע...

 

רק במאי 1945 הגיעה הידיעה לאסירים המעונים במחנות, שסוף, סוף מפציצים כבר את ברלין!!! סוף, סוף הסיגו הפצצות את מושבו של היטלר, את שילטון הרוע הגרוע מכל בעולם! הוחזרה המודעות שהם גם רק בני תמותה רגילים!... היו הרי בלתי מנוצחים במשך כל כך הרבה שנים בעוצמת אכזריותם וכוח הנשק – בגרימת סבל, הרס ומוות למיליוני אנשים! פצצות על ערים גרמניות, על ברלין בפרט, היוו תקוה יחידה לשחרור, לקץ הענוים והחזרת מדת מה של צדק, אם זה אפשרי בכלל! אנשים רגילים, נורמלים בזמנים נורמלים לא מסוגלים אפילו לתאר לעצמם מימדים כאלה של מפלצתיות וזוועה!

 

כל פשע הוא חטא, הסבירו לי בלהט בני שיחי הגרמנים – ורצון לנקמה הוא באותה מידה פשע. השואה, כן, זה היה נורא, אבל הגרמנים גם כן סבלו ושתקו על כך במשך שנים ארוכות, כיוון שכל הזמן דובר רק על השואה... הגיע זמן להשמיע קול ולדרוש על העוול שנגרם לנו עצמנו! לתת ביטוי לגעגועים לבית שנלקח באכזריות, לעיר הילדות, לשמות הפרוסים-הגרמנים שלהם... ואם חוגי השמאל לא יבטאו זאת, כפי שעושה גרס, ידרוש זאת הימין הרדיקלי ואז זה יהיה באמת חמור. האשמה העצמית המתמדת, והאשמת העולם כולו  את הגרמנים על השואה יוצרת תסביכים בדורות צעירים וחוסר גאווה לאומית, שמובילים לשינאה ולתוקפנות...

הקשבתי מאובנת ונדהמת לשיעור הזה.  התשובות שעניתי להם הוציאו אותם משיווי משקלם בצורה חולנית ממש. למזלי, יכולתי להסתמך גם על כמה מאמרים חשובים בעיתונות הגרמנית בקשר למשמעות ספרו של גרס. עוצמת זכרונותי וכל התמונות החיות בי של אז פרצו מתוכי וצרבו כמו אש את שומעי. הם התגוננו בעקשנות, בלהט ולרגעים מתוך שתיקה מלאת מתח, שלא בישרה על קבלת טיעוני או הסכמה. לא, לא הסתכסכתי עם אף אחד רק התווכחנו. הם עשו בשבילי הרבה אחר כך בזמן שהייתי בברלין, גילו לבביות רבה וחום.

בלי הנושא הזה הכל היה אנושי ונהדר...

חשבתי לעצמי כל זמן, כמה מעט הם, ולא רק הם, יודעים על כל שאירע בשואה, כמה מעט רצו ורוצים לדעת, לתאר לעצמם, מה אנחנו נשמנו שם במשך אותן שנים! כל עוד נתנו לנו לנשום!...

האם הם ציפו שבהריסתם ודריכתם על כל שאנושי, בעוררם בבני אדם את היצרים הגרועים ביותר בגיהנום שהקימו עלי אדמות עבור מיליוני יהודים, רוסים, פולנים, צוענים ועוד, ישלמו להם בסלחנות, בהתחשבות – אולי בהשתתפות בצערם על שהפסידו במלחמה הזאת, וכך הם יהפכו מיד לעם נורמלי? והיתמות שלנו?! והעובדה שלי אין אפילו תמונת אבי ואחי להראות לילדי, לפחות איך נראו הפנים שלהם?!

ילדינו נושאים שמות הסבים שהושמדו, הדודים ובני הדודים, כמו מצבות חיות, כעקבות יחידים לקיומם! האם כך גם וולסר  וגרס? האם לאור אלה אנחנו יכולים כבר להיות עם נורמלי? והם, שהאבות והסבים שלהם שדדו מאיתנו,לא  רקו את החיים, אלא את הכל – הם אותו דבר?

התחלתי לספר על יחסי ידידות, הבנה ורגשי אחריות אנושית הקמים לתחייה בדור הצעיר בגרמניה ובכל זאת הגעתי שוב לזכרונות השואה שלי, ולפוליטיקה, שהיא לא הצד החזק שלי... אבל פוליטיקה של "מומחים" כבר לקחה לי כל כך הרבה, כל כך הרבה הרסה והורסת – ובעיקר זו שמחדירה שינאה לאחרים ומצדיקה אותה בכל הטיעונים הדתיים הקדושים ביותר והפטריוטים. אבל הזכרונות שבי, הם פשוט אני עצמי. אז אולי לא הכל אני מבינה, לא הכל ידוע לי? והטרור הנוכחי, הריגת אנשים באוטובוסים, בסופרמרקטים, ירי בילד במיטתו – האם אפשר לקבל זאת, להצדיק? ואחר כך הנקמות!... הגרוע הוא, שתמיד רואים את האחרון שבשרשרת הארועים, התוצאה לא הסיבה... ומיד ההשוואות לנאצים, לשואה.

שום דבר לא ניתן להשוות לשואה! מעולם לא המציאו תאי גז לרציחת אנשים, תנורים לשריפה מסיבית של גופותיהם אחרי עקירת שיני זהב והמסתם  למתלים של זהב. מעולם לא פשטו עור מהנרצחים לעשיית אהילים למנורות, לא השתמשו בשערות אדם לעשיית בדים, מזרונים -  מי עוד בתולדות האנושות היה מזמין אנשים חיים, כדי לרצוח אותם עבור נסויים בשלדים שנבחרו והוזמנו לכך?! מי עוד ביצע ניתוחים נסיוניים באנשים חיים למען "פיתוח מדע" כביכול?!

חוקי גזע לגבי אזרחים יהודים בגרמניה הונהגו עוד לפני השואה וחרם, שריפת בתי כנסת, שריפת ספרים של מחברים יהודים וכל אותן הצורות חסרות נשמה, המתוחכמות ביותר, מפלצתיות כדי לצוד יהודים, להעמיסם בהמוניהם לקרונות רכבת המוות,  גרוע מבהמות - התעללויות, השפלות, שסופם היה המתה בגז בטרבלינקה, מיידנק, אושוויץ ועשרות, מאות שדות קטל בגרמניה ואירופה הכבושה על ידי הגרמנים, שלא לדבר על השוד עד לביגוד האישי ושילוח כל אלה לגרמניה וכאמור השערות,  העור...

רדיפות יהודים, פוגרומים, אינקביזיציות התקיימו במשך מאות בשנים ועם זאת לא היוו מוות טוטאלי של העם כולו. ויתור על הדת היהודי שיחרר מאיום על החיים או זיכה בהקלות מסוימות בדרישות קשות מהם. אבל דבר לא יכל להציל אדם ממוצא יהודי בשילטון הנאצים הגרמנים, תוך שתיקה של כמעט כל האזרחים שלהם, ושל העולם כולו. לא הורשנו להיות אפילו עבדים לפסק זמן המבטיח חיים עלובים ביותר. לא היה לנו זכות להיות בכלל! ואיש לא מחה אז נגד זה, לא הפגין. מעטים הצילו ועוד פחות השתתפו בצער.

הצגת עובדות חד צדדית היא תמיד בלתי צודקת ומכאיבה; וביתר שאת כשמאשימים על הכל את העם כולו, את כלל היהודים. זה מזכיר ישר את האתמול הסיוטי, שלא חולף מהזכרון. אני לא יודעת להתווכח עם אלה המגיבים באופן כזה. לא נכנסת לוויכוחים איתם, כיון שאני לא מאמינה שאפשר לשכנעם. בכל מקום, כפי הנראה ישנם אנשים שמוכרחים לשנוא מישהו והם ימצאו להם תמיד סיבות לכך. הסיבות לשנוא את האחר ואפילו גרוע מזה, נמצאות בתוכם, באישיותם ובמטרות חייהם אותן בחרו להם. ועל שנאת היהודים, רבים אוהבים לרכז את הפגיעות בנפשם ובחייהם הם.

קשה להתאפק מלהעלות הרהורים קשים בסבך זה של אירועים ואין ספור פרסומים בנושא. כשאני קוראת את הטיעונים החד-צדדים, העוינים תכופות,את האשמות הסיטונאיות, מיד מופיעות בפני התמונות משם והשאלה, למה אז אף אחד לא מחה, למה לא הפגינו בעולם נגד תאי הגז?... והיום רבים כל כך מכחישים בכלל את קיומם?!

אין בכוונתי בכל אלה להצדיק את הכיבוש וההתנחלות על אדמות הפלשתינאים, שנכבשו במלחמת ששת הימים ב-1967, כשכל הארצות הערביות התקיפו את ישראל וצרחו, שיזרקו אותנו לים. ולא היה רחוק הרבה שיצליחו לבצע זאת! הם היו רבים כל כך וחזקים יחד עם ברית המועצות בראשם, שחימשה אותם בחריצות ותמכה בהם. בארץ כולה שררה אז תחושה נוראה של ייאוש, של סוף!

ואחרי שישה ימים נס הניצחון, הדיפת האימה בשנית!

אבל הערבים שהפסידו במלחמה הזאת, כפי שהפסידו בקודמות, אחרי ההכרה במדינת ישראל בפלשתינה המחולקת על ידי האומות המאוחדות, לא רצו להשלים עם החלוקה וכל מלחמה הבאה בתור והסכסוכים המזוינים, יוצרים ומכפילים את הבעיות, את ההסתבכויות, את הטרגדיות, מעמיקים את השנאה, טרור ונקמות על הטרור – מגדילים התיאבון והאפשרויות של הקיצונים הישראלים, הפנאטים הדתיים להרחבת התנחלויות. הטיעון שלהם הוא, שאלוהים הבטיח אדמה זאת לעם היהודי, כפי שכתוב בתנ"ך ...

בעיית ההתנחלויות על אדמות הכבושות הפלסטינאיות היא מקור האסונות הבלתי פוסקים, מחסום עיקרי לשלום ושפל כלכלי. רוב העם מתנגד להתנחלויות, אבל טרור הפלשתינאים, בהלת הציבור, חוסר תקווה, חוסר אמונה בסיכויי השלום, הגבירו ללא שיעור את חוגי הקיצונים, שמגינים ותומכים במתנחלים והביאו אותם לשלטון. עובדה היא, שככל שהיו כאן ממשלות המוכנות לוויתורים מפליגים ובמיוחד בזמן המשאים והמתנים מתקדמים לשלום – הטרוריסטים פיצצו הכי הרבה אוטובוסים עם אנשים בתל אביב, ירושלים, נתניה. היה כך בתקופת רבין, פרס, ברק...  אויבי ההבנות והשלום רצחו את הנשיא סדאת במצרים – את ראש הממשלה רבין בתל אביב. אלה וגם אלה גורמים הכי הרבה נזק לעמים שלהם.

רציחת ילד בן 5 בתוך מיטתו, או אישה ישישה בת 90 שניצלה מהשואה, במלון, בארוחה חגיגית בליל הסדר של פסח – לא תביא לפלשתינאים שחרור מהכיבוש ולא מדינה עצמאית. התגובות של ממשלת ישראל הנוכחית  גם הן מסכנות אותנו מעל הכל ובכל המובנים. הרוע מזדהה ותומך בהדדיות  עם כוחות ההרס בכל צד: התקפת טרור נותנת עילה לנקמה, נקמה לפעולת טרור הבאה – ו... להמשך התנחלויות על האדמות הכבושות. מעגל קסמים, נפילה ענקית בלתי נגמרת! לאן תוביל?

ואילו אני לא מפסיקה להאמין שהטוב והשכל של בני אדם ינצחו בסוף.

האם אפשר לחיות עם זה, שואלים אותי ידידי מכל מיני ארצות בדאגה לי ולקרובים שלי? האם אנחנו הופכים אדישים?

חיים בכל מקום ובכל התנאים – כאן אצלנו, עד שלא ירצחו אותך או יפוצצו... אני חייתי שנתיים באושוויץ ובמחנות בגרמניה אחרי העינויים בגיטו וורשה, אחרי לילה בתא הגז במידנק, ממנו נחלצתי, כיוון שבדיוק חסר לגרמנים הגז – וכך מעל 5 שנים... כיוון שפשוט חייתי, היו לי עיניים פתוחות, ליבי עדיין הלם, לא פסק מלפעום, לא התפוצץ... האם הייתי או אני עכשיו אדישה? תלוי לגבי מה ברגע הנתון. אולי גם מוכרחים להפוך אדישים במידת מה, כדי לא למות מהתחושות הקשות והאמוציות סביבן - מהתמונות בפני העיניים מאז והיום. חיים הרי גם בבתי הסוהר, בשבי, והחיים לא מפסיקים להיות יקרים, אפילו על מנת לתת אותם למען מטרות המקודשות של הטרוריסטים...

בזמנים נורמאלים אנחנו דורשים מהחיים מדי פעם יותר ויותר, ושוכחים, שניתן להיות מאושרים ללא דברים רבים הנחשבים בחברה היום, אם רק ניתן להניח את הראש על הכרית בשקט, להביט בבטחה בשמים תוך מודעות, שלא תיפול מהם פצצה – היום טיל כדוגמת מלחמת מפרץ ב- 1991עם עיראק של סדאם חוסיין. ורק לא בתוך שנאה, לא בנידוי מיתר בני אנוש.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Please reload

Follow

Contact

Address

Herzliya, Israel

©2017 BY HALINA BIRENBAUM. PROUDLY CREATED WITH WIX.COM

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now