Our Recent Posts

November 4, 2018

October 20, 2018

Please reload

Archive

Please reload

Tags

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

מחשבות על רקע שיחה בברלין על ילדים שנולדו להורים נצולי השואה

May 22, 2018

מדברי בעל פה שמסרתי בגרמנית לסופרת נאה ויסברג-בוב וצורפו לספרה" האושר חיבק אותי", הוצאה ליחטיג ברלין 2009   ,  Das Glück hat mich umarmt  Lichtig  Publisher , Berlin 2009:

 

 

בתנאים נורמלים ילד גדל בחיק בני משפחתו: הורים, אחים, סבים, דודים – מזהה עצמו בתוכם, מרגיש עצמו שייך ובטוח בקרבם. גם תמונות האבות שייכים לחוג המשפחה, סגנון חייהם, מקומות, נופים, סביבה, לשון הדיבור מוכרים לו היטב. חוויותיו נובעות מעולמם המשותף. זהו עולם ומלואו של התנסויות, מפגשים ורגשות. את כל אלה אין לדור של ילדי נצולי השואה, שרובם לא נולדו כבר בארצות מוצאם של הוריהם. המלחמה, האבדות הנוראות ללא תקנה, שנויים, הגירה לארצות אחרות שבשו כמעט את הכל.

 

ילדי הניצולים פשוט, למזלנו, אינם חלק מהאירועים העצומים ההם של העבר ההוא שעל סף המוות, החי בנו, הניצולים תמיד – למרות שעקבותיהם משפיעות חזק על חייהם. העבר הזה הבלתי-נתפש יוצר ניתוק מדור האבות, תהום וחלל ריק שלא ניתן לגשר על פניו. הכלום הזה  בין היום ואז גורם לסוג של זרות כואבת. אלה שנולדו אחרי השואה היו רוצים ברובם להינתק מהמציאות הזאת ומזכרונות הוריהם. הם מפחדים מעולמם המלא הרס, רוצים להיות כמו כל הילדים בסביבתם, ללא עומס העבר בשואה -  אבל זה בלתי אפשרי עוד. מה שיעשו, ינסו, יפנו – הם נשארים שונים. השוני הזה לוחץ, מעורר פחדים. הם לא יודעים מה הפירוש שיש לך סבים, דודים, קרובים. לא נותרה מהם אפילו תמונת מזכרת, הכל הועלה באש יחד עם האנשים.

 

אני - שלא כמו אלה שנולדו אחרי השואה – באה מ"אפר ואבק", מנצח זמן שהפך נצחים. וככל שסיפרתי ומספרת, מעמיק התהום. הילד הרגיש ביתר שאת בגודש האימה של הזמן ההוא וזה ששמע הפחיד עוד יותר. הענינים לא טובים יותר אצל אלה שההורים לא סיפרו, אולי גרוע יותר. אני חושבת, שאם הבנים שלי היו רואים עכשיו מקרוב את המקומות כמו טרבלינקה או אושוויץ, אם היו מתלווים אלי לשם היום - החלל הזה המפריד בינינו ושהם חשים בתוכם הרחק מהמקומות ההם, היה הופך לריאלי ולבלתי-נסבל בשבילם. יתכן שזאת הסיבה שהם לא היו מוכנים לנסוע איתי לשם.

 

כיון שהעבר הזה לוקח להם את האימא. הם מתנגדים לכך, רוצים את אימא לעצמם בלבד, ללא התמונות ההן שקורעות אותה מהם. אז היה זה הגטו וארשה, האומשלאגפלאץ, מחנות השמדה, צעדת המוות – עכשיו זה חיפוש עקבות המאפשרים לה להיות עם יקיריה  שהושמדו, לחוש בהוכחות קיומם מלפני השואה. לילד נחוצה תמיכה: אימא חזקה, הורים חזקים. והאם יכולים להיות סמכות מספקת של אימא או אבא אחרי כל הזוועות וההשפלות ההן? אם כל אלו יכלו לקרות באמת, במה יכול ילד להאמין, על מי לסמוך, על מי להישען? אם  כוחות הרוע התגלו לחזקים מכל!

 

באיזו מידה, כמה ילדי נצולי השואה מסוגלים להרגיש ולהבין את גודל אימת השואה? אירועי השואה הראו את הגרוע ביותר בבני אדם ואת הטוב ביותר בהם. מול עוצמת ההתנסויות האדירות, הבלתי-רגילות של ההורים, מצטיירים אלה של הילדים – טובות כרעות – קטנות, חסרות משמעות. בפחדיהם, בתחושת הבידוד שלהם בשל הריחוק מחוויות אינטימיות של ההורים – הם מרגישים עצמם בודדים, אבודים.

                  

תכופות היו רוצים לשמח את הוריהם, להגן עליהם, לגרום להם שישכחו כבר את עברם הזוועתי. אבל בד ובבד יש בהם גם הצורך הטבעי להתנתק, לכעוס על דברים שלא נראים להם, אבל רגשות כאלו אינם יכולים להרשות לעצמם ללא רגשי אשמה הקורעים. קשה להרחיק את הקונפליקט הזה. ופתאום טענות כמו אלה:

 

"תמיד את מוכרחה לנסוע לשם, לספר, להרצות! לקבל כל קריאה, כל הזמנה למסור עדות בארץ או לנסוע לפולין, גרמניה?! מה זה יעזור? לא תתקני בכך את העולם. האם את רוצה להיתקע לתמיד בעבר המקולל, הכתם השחור הזה?"

 

-            שם נשארו הקרובים שלי. אני מחויבת להם. בטרבלינקה ישנו שדה זרוע באלפי אבנים המנציחים קהילות יהודיות בערים ובעיירות בפולין וארצות אחרות שהושמדו בידי הגרמנים. אבא שלי נרצח בטרבלינקה, דודים, הקרובים והידידים – רוב יהדות וארשה, יותר משמונה מאות אלף יהודים נרצחו כאן - ואני שייכת אליהם, שייכת לאפר שלהם,  באתי משם!

          

-            בשבילי זה לא כתם שחור. ולמרות כל האירועים הזוועתיים אני גם זוכרת הרבה טוב. אני ממשיכה להאמין באנשים ובערך החיים. אני לא מאלה שניצלו מהשואה ובגלל פחדם מפני הזולת הבלתי-מנוצח מאז, רואים באחר אויב או בוגד – ולא מסוגלים עוד לצור בקירבם אמון לבני אדם. אין בי שינאה אלא געגועים, כאב...

 

הסיפורים והשירים שלי מספרים על גורל האנשים, על רגשות. הם לא ישנו את העולם, אבל נותנים משהו לבני אדם בהבעת שאיפה משותפת מאז ומהיום לטוב: לתקוה!

 

אני מצטדקת, אבל ספק אם אצליח לשכנע - למרות שגם זה לא הכי חשוב מול כוח הבטוי ועוצמתן של העובדות...

 

חופשי זה לגמרי לבד

 

מילים: יעקב גלעד
לחן: יהודה פוליקר

גרסת כיסוי: היי פייב

 


עשרים וארבע שעות ביממה 
למדנו את ואני את כל החוכמה 
לא ידענו ללמוד בעל פה 
שאחד ואחד זה בעצם הרבה 

עשרים וארבע שעות ביממה 
בנינו חומה של בדידות איומה 
אז הלכנו ללמוד כל אחד בנפרד 
שחופשי זה בעצם לגמרי לבד 
חופשי זה לגמרי לבד 
חופשי זה לגמרי לבד 

חופשי זה - חופשי זה לגמרי לבד 
חופשי זה - חופשי זה לגמרי לבד 

עשרים וארבע שעות ביממה 
טעות חזרה בטעות על עצמה 
מי ידע בסופו של חשבון 
שאחד ואחד זה בעצם המון 

חופשי זה... 

אז הלכנו ללמוד כל אחד בנפרד 
שחופשי זה בעצם לגמרי לבד 
חופשי זה לגמרי לבד 
חופשי זה לגמרי לבד 

חופשי זה...

 

 

 

Please reload

Follow

Contact

Address

Herzliya, Israel

©2017 BY HALINA BIRENBAUM. PROUDLY CREATED WITH WIX.COM

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now