Our Recent Posts

November 4, 2018

October 20, 2018

Please reload

Archive

Please reload

Tags

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

מלחמת ששת הימים 1967

פשטו ידיעות על גיוס המוני.

צווי קריאה הכו בכל בית. הענן הכבד מעלינו גבר ולחץ על הלב מדי פעם חזק יותר. פרידות עגומות, לחיצות יד עצבניות, דמעות עצורות בגרון וחיוכים מודבקים בכח על שפתיים מאובנות, כאילו בחוסר דאגה: "הכל יחזור בקרוב לאורח נורמאלי, יהיה טוב, מוכרח להיות, מוכרח..." והולך הבן, הבעל, אבא.  בבית נותר העצב, השאלה המעיקה: האם יחזרו? והמודעות האיומה, שאם המלחמה תפרוץ – לא כולם יחזרו, צריך יהיה לשלם בחיים על החופש, או על תבוסה. ומי ישלם, בחיים של מי? איפה לקרוא את התשובה? האם בשמים האלה התלויים מעלינו בכבדות כשאווירונים חורשים אותם ללא הפסק? באויר הנושף איימה, בטרטור המכוניות, בפניהם של השכנים, הידידים, או בלב של עצמך הדרוך עכשיו כל כך, המתוח? גלגלי השינים סובבים רק לכיוון אחד. כל הדהירה המטורפת הזאת של אנשים, כלי רכב ולבבות דוחפת למעגל הצפוף של המלחמה, התהום. איך לעצור, לחזור? לא ללכת אחריהם? לברוח, לרוץ נגד הזרם. אבל זה כבר לא בר- בצוע. דומה כי עוצמות התבונה האנושית והמחשבה הטובה אבדו את מעייניהן. רוח פראית של שנאה יבש אותם, שרף. הזמן עובד עכשיו בשביל המלחמה, הפך עבד בלעדי שלה וצוחק מאתנו צחוק נוראי, שטני. עונה לו הד עמום של יאוש, חוסר אונים.

 

בלהט משונה סידרנו, אני ושכנותי, את הדירות. עשינו זאת בנחישות וקפדנות יתירה מהרגיל, כאילו רק אחד בראשנו: סדר בבית וכלום מלבדו. כאילו בכך הכל תלוי עכשיו, להראות לעולם ולעצמנו, שאלה קיומנו. כאן אנחנו חיים, מגדלים את הילדים, לכאן מביאים כל שמחה וכל עצב. הביתה. לא ניתן להרוס אותו. לא נזניח אותו ברגעי סכנה, למרות האימה הלוחצת על הלב ובפני העיניים מראות בערה מהעבר בשואה. עדיף לנתק את השרירים והגוף סבך המחשבות, לא לראות, לא לשמוע. לעבוד באורח נורמאלית כל עוד זה ניתן, אפילו אם המוח רדום. להחזיק בתקוה שהגרוע מכל לא יבוא, שיצליחו להציל את השלום בשניה האחרונה. אבל יותר מדי אבק שריפה הועמס משני צידי הגבול...

 

הייה יום שבת – עצוב, קודר.

 

רוב הגברים כבר גויסו. מזה שלושה שבועות אוירה מורטת עצבים של לא מלחמה, ולא שלום. כוננות כללית וציפייה מעיקה למה שתביא השעה הקרובה. היה בדיוק ל"ג בעומר והילדים כדרכם מדי שנה הכינו ערימות עצים וענפים יבשים . הרשו להם להדליק מדורות לא גדולות , אבל הורו לכבותן מוקדם.

 

נכנעתי לשכנועים של הילדים ובעלי להשתתף בהדלקת המדורה ואפיית תפוחי אדמה בעפר אחר כך.  הבנים התכוננו לעשות הכל בעצמם, בקשו רק שנהיה לידם כצופים ואורחים. בלב כבד הצטרפתי לאותו קומזיץ מסורתי. הסתכלתי מאובנת על הילדים השמחים שהעמידו בלהט בפסגת ערימת העצים בובות עץ כסמלים לפוליטיקאים ושליטים העוינים לישראל ושמותיהם נמצאו עכשיו על שפתיים של כולם : נאצר, קוסיגין ועוד. על הבובות להשרף במדורה אחרי שירו בהן, כמובן, מחץ וקשת, כדוגמת הלוחמים הגיבורים של בר-כוכבא, שלכבודם מתקיימת החגיגה הזאת מדי שנה. רציתי להתנגד לטקס שריפת אויבים, אבל איכשהו לא מצאתי בתוכי אומץ לפתוח את הפה ולהטיף מוסר לילדים. האבות שלהם ואחיהם שכבו בשוחות במדבר בשמש היוקדת, מול חומת תותחים, טנקים – מול מסות של אלפי חיילים ערבים, שמפקדיהם ושליטיהם צרחו בקולי קולות שירצחו את כולנו ויזרקו לים. איך יכלתי להסביר לילדים שאסור לשרוף? הבטתי בשתיקה במדורה. הקשבתי לצחוקים וליללות של הילדים כאילו הגיעו מעולם אחר. וגם הקשבתי במתח, אם לא מגיע מהחשיכה איזה קול אחר,המאיים?

 

למדורה הצטרפה ילדה גדולה יותר עם טרנזיסטור ליד האוזן. הקריין דיבר כבר על פיצוץ מוקשים שהטמינו המצרים, על הצתת שדות תבוא על ידם בקיבוץ נחל- עוז. הזדעזעתי. הסתכלתי על בעלי, רציתי לשמוע ממנו שזה עוד לא אומר, שהמלחמה כבר התחילה... לא הפסקתי להקשיב. אולי העולם יגיד משהו? אולי ישמיע קולו גוש "השלום" שאז האמנתי בו, אולי ידרוש נסיגת הכוחות משני צדי הגבול? גוש "השלום" בדיוק הכריז על תמיכתו לאחת הצדדים דווקא והורה לצד השני, כלומר הישראלי, להכנע!... היה נדמה לי שהחושך  בחוץ חודר גם לתוכי. בעלי נשאר שקט, נינוח. הוא אמר לי את שהשתוקקתי שיגיד: עדיין המלחמה איננה בלתי נמנעת, העולם לא יתן לה לפרוץ!

 

הילדים שרו, השתוללו, הבובות נפלו לאש, ריקודים החלו, קריאות נצחון על כך שכל אויבי ישראל בוערים במדורה, נצר, שעוקרי ובעלי בריתם... חשתי שאחת הבובות הבוערות זאת התקוה או האמונה שלי. רעדתי נוכח המחשבה שבכל רגע יכול להגיע צו קריאה לבעלי ואני אשאר לבד עם הילדים באימה הזאת. אבל באותה מידה - התבישתי שלא לקחו אותו עדיין, הרגשתי מין אשמה לגבי שכנותי ומכרותי שבעליהם ובניהם כבר לא נמצאו לידם בבית. השתדלתי להרגיע את עצמי בעובדה, שאם לא גייסו את כולם עדיין, פרוש הדבר שהמצב לא כל כך חמור, ויתכן שישתפר במהרה ואז ישחררו כל המגויסים.

 

להבות האש האחרונות דעכו, הגחלים השחירו והתפוררו לעפר. הילדים אכלו את תפוחי האדמה האפויים, שפכו מים על המדורה החמה עדיין ובמלה שלום התפזרו ברצו כל אחד לדרכו.

 

בעלי חיבק אותי בלבביות, שלב זרועו עם הבן הגדול שלנו, אני החזקתי בידו של הבן הקטן והלכנו הביתה. ליבי מכווץ, רגלי כבדות. אוירת ערב המלחמה נספגה לדם. הרגשתי את עצמי פתאום זקנה, חסרת אונים.  נסחבתי בכבדות במדרגות. נשמתי בהקלה כשעמדנו סוף סוף על סף דירתנו. חכיתי שבעלי יפתח את הדלת, נחושה לפול מיד על המיטה ולהרדם. אולי השינה תשיב לי רגיעה ושליטה עצמית. מחר בטח תבוא ידיעה יותר טובה והפגת המתח. הבן הדליק את האור. על הרצפה היה מונח פתק שמשיהו דחף תחת הדלת בהעדרנו מהבית. צו גיוס לבעלי. בשחר עליו להתייצב ליחידתו!

 

כמה קצר הלילה שלפני הפרידה! מה חזק חנוק הגרון ולא תחליק בעדו אף אחת מהמלים שכל כך רוצים להגיד ברגע כזה. רק לחיצה יד נואשת, מבט בעיניים.

 

בעלי ארז כמה דברים הכי נחוצים לתרמילו, דיבר אלינו, חייך. הבנים בכו. כנראה רק עכשיו הבינו שמשהו נורא קורה אצלנו בארץ, בבית. הייתי קרובה להתעלף. בחוץ נצצו אורות זרקורים ופנסי רחוב בשלל הצבעים. במהירות מסחררת דהרו מכוניות. מדי פעם חצו את הכביש גברים במדים עם תרמילי גב על זרועותיהם. חיילים. כולם עכשיו הפכו לחיילים. ברדיו כלום לא מנחם. אותו מתח הציפייה, אותן הכרזות התוקפניות של הממשלות הערביות על שחרור פלסטינה מהיהודים, על מלחמת קודש נגדנו. התווכחנו על כל משפט ששודר ברדיו מפיהם  של הגדולים ובעלי השררה של זמנינו מהמזרח ומהמערב. התכבדנו הדדית במטעמים שונים שהוגשו לשולחן על-ידי השכנות המכניסות אורחים. עברה לי פתאום מחשבה בראש, שאם המתח הזה וחוסר הוודאות של הרגע ימשכו, יהיה קשה להשיג מצרכי מזון ואנשים יתחילו להיות פחות מכניסי אורחים... הזדעזעתי מתזכורת נסיונותי מפעם, בשואה. הצצתי החוצה. תנועה, אורות. כלום בינתיים לא דומה לזה שבזכרוני. אבל בכל רגע עלולים האורות לכבה – וזה יתחיל. כל כך קל להרוס! רק הבניה קשה ונמשכת זמן רב. אפילו מנהגי המפלגה הקומוניסטית הישראלית, מיקוניס וסנה, העזו להכריז בניגוד למוסקבה שהמצור על מיצרים טירן זאת תוקפנות נגד המדינה שלנו. נצוץ  של סיפוק נדלק בעיניי שכונותי. אבל מה הלאה? 

 

הבית התייתם ברגע שבעלי סגר אחריו את הדלת. הזמן התחיל לזחול באיטיות ובכבדות. העבודה לא הלכה לי לחלוטין. מדי פעם ירדתי לשכנה, או שהיא עלתה אלי. נחמנו אחת את השניה, פירשנו את הלך הארועים. כל הזמן התפללנו בקול על חיי החיילים שלנו, על חזרתם המהירה הביתה, על שקול הדעת ושליטה העצמית של השרים שלנו והממשלות שיש להן השפעה על המצב הפוליטי בעולם. או שקללנו את הפוליטיקה, את האינטרסים והתכסיסים של ממשלות מסוימות. וכך ללא סוף. חלפו בצורה כזאת עוד כמה ימים לוהטים מחום ולילות ללא שינה. היה מחסור באוטובוסים לאזרחים. המסעות הפכו מכבידות באופן בלתי נסבל, בכל מקום דוחק, צפיפות, עצבנות. התחיל גם מחסור במצרכי מזון רבים בגלל קשיי תחבורה. רוב כלי רכב, הכל כמעט היה מגויס לצבא, למלחמה. אלה שהחזיקו ברכבם הסיעו בהתנדבות את האחרים. הילדים החליפו בתפקידים רבים את המבוגרים. חלקו דואר, בצעו שרותים שונים. הגדולים שביניהם חפרו תעלות אנטי-אוויריות, ניקו מרתפים שישמשו למקלטים, מלאו חול בשקים וסדרו אותם בערימות בכניסות הבתים, למדו בחוגים מתן עזרה ראשונה. אנשים עזרו זה לזה יותר מאי פעם. הלבבות נפתחו, גברה האחריות הכללית, הקרבה, נכונות לוויתורים. כי חייבים להגן על עצמנו, לא לתת להשמידנו!

 

הבית של שכנותי היה עכשיו כשלי – הבית שלי כשלהן. לא היה נחוץ לדפוק על גב הדלת, אלא פשוט להכנס מתי שהתחשק, לשבת איפה שיצא ולדבר על מה שבלב. לא צריך להסביר שום דבר. הפכנו דרוכים, מעמיקים, זהירים. ריח אבקת השריפה היה מדי פעם חזק יותר – מדי פעם קרוב יותר לפיצוץ. שגרירים של ארצות זרות הוציאו את אזרחיהם מישראל. משרדי נסיעות ושדות תעופה התמלאו בהמוני עוזבים מארצנו המאוימת. אבל גם זרמו לכאן מתנדבים ממקומות עולם שונים, כדי לעזור לנו בהגנה.  כל אלה העצימו את האוירה החמורה, הגבירו את האימה. בוטלו כל הארועים הציבוריים והמשפחתיים. ברגע מסוים פקדה אותי מחשבה, שאני חייבת לכתוב ללא דחוי לכל קרובי ומכרי בחוץ לארץ. צריך להפרד, להעביר מלה-מזכרת אחרונה כל עוד זה לא מאוחר מדי, כל זמן שהדואר עוד פועל במחוזותינו. טוב ששאר מקומות בעולם לא מאוימים כמונו, ויהיה למי לחשוב עלינו, להצטער...

 

ברגע הכי לא צפוי חזר בעלי הביתה. רבים שוחררו פתאום. לא הוחלש בכך המתח והכוננות הצבאית. בכל זאת נהיה לי טוב יותר על הנשמה, יותר שמח בבית. נשיפה של חיים נורמאלים בכל התסבוכת הזאת: השקמה מוקדם בבוקר ליציאה לעבודה, שמחת החזרה, שוב ארוחות משותפות ומנוחה כמו פעם, בימים הטובים. מספר ימים בהירים, בכל זאת, מתובלים במודעות מרה שהם רק מושאלים. חלפו מהר כמו כל חלום טוב. הגיע התעוררות בבוקר של 5 ליוני שנת 1967. הרדיו שידר סיסמאות  של יחידות צבאיות שם החיילים נאלצו מיד להתיצב.

 

ביום הזה הבנים שלנו הכינו לעצמם לבד את ארוחת הבוקר, בלא להעיר אותי אפילו. ידעו כמה אני מדוכאת מהמצב ורצו להקל עלי. הם הפכו מבוגרים לפתע. המלחמה שנתה את הכל במהירות בזק.

 

אזעקה קולנית קרעה אותי מהשינה, אבל לא זזתי. זה בטח תרגיל, השתדלתי להרגיע את עצמי. נזכרתי באזעקת נסיון כביכול מספטמבר 1939 בוארשה... צמרמורת עברה בגופי. לא רציתי לקום לפגישה עם יום שכזה. לפתע התחילה לקרוא לי שכנה מהבית הסמוך. ביתה הקטנה למדה יחד בכיתה עם בניננו הקטן. אניה לא הפסיקה להאיץ בי: "תרדי למטה, את שומעת, בואי למקלט, זאת מלחמה!" קפצתי מהמיטה יותר נזעמת מקריאותיה הטורדניות, מאשר מפוחדת ממה שאמרה. לא פחדתי – כבר קורה זה שמפניו רעדתי במשך השבועות האחרונים, מאז הסגר במיצרי טירן. אניה נתקפה בהלם. בנה המהנדס היה בחזית, הבת וחתנה באחד הקיבוצים בדרום. והרדיו הודיע ששם מתנהלים כבר קרבות קשים. 

 

לפני שיצאתי מהבית מבלי לסגור אפילו את הדלת, רצתי לשכנה למעלה, להעיר ולהזהיר גם אותה. אבל היא לא התכוונה ללכת עם הילדים למקלט. צעקה עלי ששתינו עם אניה עושות בהלה ללא צורך. היא הייתה צברית ולא יכלה להאמין שהערבים יעזו לתקוף את הצבא הבלתי מנוצח שלנו, לדעתה. השכנה השניה התערבה, חיוורת כמו מת. הרדיו מסר בבוקר השכם שהחלו קרבות כמעט בכל גבולות הארץ, אמרה – מצרים, ירדן, סוריה.

 

רצתי החוצה. שמים ללא עננים, בהירים. לא נשמעים שום מטוסים. רק צפירה מיללת באופן מפלצתי, אנשים רצים לשוחות, מופתעים, מבוהלים, נשים בוכות. ושקט. חזרתי הביתה. השקט האמום בו, הבלתי מציאותי, שקרי פשוט דחה. לא ידעתי מה עם הילדים, עם בעלי? המלחמה תפסה כל אחד מאתנו במקום אחר ורעדתי מפחד שהיא לא תפריד ביננו לתמיד, כמו אז במשפחתי בפולין. האזעקה לא הייתה ארוכה הפעם. רדיו שידר הודעות, הוראות מהצבא והממשלה. חדשות, פרשנויות פוליטיות, שירי מלחמה. דיווח על קרבות קשים בדרום, בירושלים. מולנו מצרים, סוריה, ירדן, אלג'ריה, עירק ושאר עולם הערבי עם בני בריתם מגוש "השלום". טבעת המצור חונקת. מאות אלפי חיילים ערבים, המון נשק חדיש. לחימה על החיים, על עצם הקיום. כמו בגטו וארשה... שוב מקלטים, מרתפים, חושך. באזור שלנו בינתיים שורר שקט. בחנויות מוכרים מזון באורח נורמאלי, נותנים בהקפה, כרגיל. בבתי הספר מלמדים את הילדים איך להתנהג למשמע האזעקה והפצצה. רדיו מעדכן על סדר יום חדש, סידורים חדשים וחובות הציבור. מצב חרום, אפלה, גיוס כללי: נוער, מלואים, בנות. כל הזמן ציפיתי למשהו. כבר לא התלוננתי על כלום, לא זעמתי, לא התפללתי. הארועים עברו את כוחי, יכולת תפיסה. אבל נאלצתי להתאים את עצמי, למלא הוראות כמו כל בורג קטן במכונת המלחמה.  על הגבולות שלנו התנהלו כבר קרבות.

 

ישבתי אצל השכנה. הקשבנו לרדיו, כשאנחנו בולעות כל מלה הבוקעות ממנו. בכל הארץ אנשים היו דבוקים למקלטי הרדיו. כל צפצוף קצת חזק יותר של אוטו על הכביש דמה לאזעקה וגרם לדפיקות לב. כל רשרוש הקפיץ על הרגלים כסימן שצריך לרוץ למקלט. במידה והסימן הזה התברר כתוצאה של עצבים מתוחים בלבד, חזרתי למקומי בהקלת מה. המודעות שבחלקים האחרים של הארץ כבר נשפך דם, העיקה נורא. הרגיע אותי מעט שבעלי עדיין בעבודה, הרי שוחרר לפני כמה ימים. אבל החרדה והאוירה מסביב החרישה כל זיק של תקוה והגיון. בשום מקום לא היה בטוח. במדינה הקטנטונת הזאת כל נתח אדמה הוא גבול וחזית, כל עיר, כפר, קיבוץ!

 

מילא אותי דכאון וקדרות. לא הייתה בריחה מהם. מוות – או נצחון בלתי אפשרי על שבע מדינות ערביות– מאה מליון אנשים עוינים מול שניים וחצי שלנו. במה להתנחם מעל התהום?

 

הדירה של השכנה הייתה מסודרת כמו לחג. פניה כמעט הצהיבו מחרדה. היא כל הזמן עישנה סיגריות ושתתה קפה. לא הפסיקה להתפלל בקול רם למען בריאותם של "הילדים שלנו", כפי שכינתה את החיילים, שלאיש מהם, חס והלילה, לא יקרה שום רע... הפסקתי אותה בחוסר סבלנות: מה את מבלבלת, הרי מפציצים כבר, יורים על הקיבוצים בדרום – האם יתכן שלא יהיו קורבנות? לא יכולתי לשאת את מלמולה המתפלל. היא התהלכה על פני הדירה לבושה יפה, מאופרת, מסרבת להכיר במציאות ונחרדת ממנה.

 

חזרתי לביתי. רציתי לסדר קצת את הדירה, אבל ידי היו כמו מעופרת. הכרחתי את עצמי לעבוד. מספר פעמים הפסיקה אותי צפירת אזעקה ורצתי לבנין על הגבעה שם נמצא המקלט שלנו. היה זה רחוק ובמקרה של הפצצה לבטח לא היינו משיגים אותו חיים... השמש שרפה כמו אש והקשתה על הדרך. יללות הצפירה פשוט שתקו את הרגלים, עצרו את הנשימה. בהפוגות הייתי חוזרת לעבודה שהופסקה, לרדיו, לחלון. החלון משך אותי אליו הכי חזק, כאילו מהרחוב אמורה לבוא ההצלה. פתאום ראיתי את בעלי מתקרב הביתה בצעדים מהירים. בשעה מוקדמת כזו מעבודה? – תהיתי. הלב התכווץ בתוכי בתחושה מוקדמת רעה. אמנם היא לא הטעתה אותי. הרדיו הקריא סיסמת היחידה של בעלי. לחזית. ואני סדרתי בקפדנות כזאת את הדירה!... יצאתי לקראתו כדי להיות אתו כמה דקות יותר לפני שילבש את המדים ויתלה על הצואר את לוחית הזהוי,  שעל פיה מזהים הפצועים והנופלים בשדה הקרב. והרי שכנע אותי, שלא תהיה מלחמה, שהעולם לא יתן... בכל זאת היא פרצה, חזר אחרי, כשהוא אורז שוב את תרמילו."אם אמריקה וברית -המועצות לא התערבו, אנחנו ננצח, אמר לי -  והם בטח לא יתערבו באופן פעיל, כי זה יריח במלחמת עולם"... 

 

בעלי עמד כבר ליד הדלת כשהבן הגדול נכנס מתנשף הביתה. אז גם אתה הולך?! היית בעבודה הרי? לפתע השתתק והתחיל להרגיע אותי. – אל תפחדי, אבא יחזור, לא יקרה לו שום רע, זה יגמר מהר... הוא עכשיו היה המבוגר, אבל אני הכרתי יותר מדי את פרוש המלחמה.

 

בעלי טפח לו על השכם: תהיה אמיץ ותשמור על אימא יחד עם אחיך!" התנשקו כמו גברים מבוגרים. אחר כך הצמיד אותי חזק אליו,החזיק בי כך זמן מה. ספגתי לתוכי ריח גופו מעורבב בריח בית החרושת וחום המלחמה. הצמדתי את ראשי לצוארו, נשמתי ממנו חום  ושלווה. הלך. כמו בעד לחלום שמעתי את צעדיו הנעלמים, שם לפני כמה דקות הלכנו ביחד הביתה. אבדה לי תחושת הזמן, המציאות. מלחמה, כמו תמיד, שוב לקחה המגיע לה. רמסה את האהבה, השקט. 

 

צפירת אזעקה אדירה החרישה הכל. הלב דפק בטירוף בדרך למרתף הבית על הגבעה, עיניים שיבשו בהן הדמעות, הביטו בשמים, אם לא מופיעים מטוסים נושאי פצצות מוות. רוב אותו יום עברנו במקלט. בצהרים הילדים חזרו ולמחרת כבר לא הלכו לבתי הספר. שיחקו במקלט, שוחחו על פוליטיקה כמו המבוגרים. כולם דיברו עכשיו רק על פוליטיקה, הקשיבו לרדיו, פרשו בלהט את הידיעות ששודרו ללא הרף, העבירו אותן מפה לפה. התווכחו על מה צריך או לא צריך לעשות, מה אמר או לאן נסע שר זה או אחר, מדינאי זה או אחר... הכינו מים, תרופות, תחבושות, שמיכות למקרה הצורך לישון במקלט. רוב האנשים נשארו בלילה מהחמישי לשישי ליוני במקלט. מדוכאים, רצוצים – דיירי מרתפים, חורים... כמו פעם בגטו וורשה: מנותקים מהעולם, מכותרים, לא בטוחים במחר, בחיים. בכל זאת היה פה משהו בו לא התנסיתי שם : לחימה עקשת, הרואית בהגנה על המעגן האחרון הזה אחרי כל הקטסטרופות שפקדו את עמינו במשך דורות! בכל זאת, היה לא פחות – נורא.

 

התחלתי בשקט להפרד מהחיים. ואולי לא אני היחידה כך... "אומרים שחייבים להיות חזקים ברגע כזה ואני בשום אופן לא מסוגלת", לחשה לי אניה בהחזיקה את ידי בעוויתות. "לא יכולה לשלוט בעצמי, כלום כבר אני לא יכולה, עד אשר לא אדע מה קורה עם ילדי." הביטה בי בעיניים המומות, לא מבינות, ופתאום הצטחקה כמו אחוזת טירוף... פניה היו אפורים, עיניה קרות, כמו מזכוכית, שערה פרוע. היא השתנתה פתאום לגמרי. אפילו הרכות לכולם במקלט הייתה בלתי רגילה, הרצון לעזור לכל אחד יתר על המידה. התחלתי לפנות אליה ישירות בשמה, הרגשתי קירבה מוזרה עכשיו. בזמן מלחמה הקשר בין אנשים מתהדק מהר ובקלות. אין זמן לגינונים וצרמוניות.

 

אזעקת ערב הביאה אתה כבר רעם קולות נפץ. הלוחמה התנהלה ליד קלקיליה, הירדנים והעירקים ירו על כל האזור שלנו, עד לתל- אביב. זרקורים, רקטות וכדורים צבעונים פילחו את השמים. קולות נפץ התקרבו, נהיו תכופים יותר.  צרור אחר צרור. לא פסקו למשך כל הלילה. מעטים רק הסתכנו לפשוט את הבגדים ולשכב במיטה. הרוב נשאר במקלטים. ישנו על כסאות, על הרצפה, עם ילדים בזרועותיהם, ליד השד. לא רצו להבהיל את הילדים, להעירם תכופות ולרוץ אתם למקלט. ובכלל, בצוותא, במחנק המרתף בו לא נשמעים הפיצוצים בבירור כל כך, זה פחות נורא...

 

לא נשארתי עם ילדי במקלט. שלי כבר לא כל כך קטנים, לא צריך להלביש אותם, לשאת על הידיים, ואם השכנה עם שני הפעוטים העזה ללון בבית, לא ראיתי סיבה שלא ללכת בעקבותיה. השכנים מקומת קרקע, זוג קשישים ללא ילדים, הסתגרו בדירתם בזמן האזעקות באמרם, שאין בריחה מהגורל. "אלוהים ישנו בכל מקום, אז הכי טוב להשאר בבית... השכנה מלמעלה טענה, שכל שעה בה לנים בבית, במיטה הנקייה היא חלק מההצלה וביחוד לילדים הקטנים במצב ובאוירה כאלה."

 

את האור בבית לא הדלקתי, למרות שהבנים הדביקו ניר כהה על השמשות. שכבנו שלושתנו על הספה שהוצעה עוד אתמול בלילה מבלי להתפשט אפילו. בקושי הצלחתי לשכנע את הבנים שיחלצו את הנעלים לפחות. כל הזמן היו קשובים ודרוכים, מוכנים לרוץ למקלט בכל רגע. מדי פעם החלפנו כמה מלים ביננו ברכות נדירה. אבל היו אלה משפטים בודדים, שהחושך המפחיד והפיצוצים התמידים אטמו את הדיבור. שכבנו קשובים בכל עצב בשקט המופרע מדי פעם ברעש מכונית דוהרת והד התפוצצויות כבדים. בחדר היה מחניק, בגלל שסגרנו את כל החלונות. הבנים לא נתנו לפתוח סדק, פחדו ממראה הרחוב. אבל כשנרדמו מחובקים, פתחתי את החלון, כדי להכניס קצת אויר צח. שמרתי ללא הפסקה. נסיתי לחדור במחשבתי את הסודות החבויים בחושך של אותו לילה נורא של יוני. זחל לאט, כאילו לא השעון מדד אותו, אלא הפיצוצים האכזרים.

 

בסביבות חמש לפנות בוקר נשמעה יללת צפירה אדירה כמו פעמון שטני מהגיהנום. השכנה מלמעלה גם הפעם לא רצתה להעיר את ילדיה וללכת למקלט. בפני עיניה לא היו מראות מלחמה ושואה כמו בפני עיני. היא לא פחדה - או לא הבינה?

 

האבל הלם בבתים רבים והעובדה שעדיין לא נודע באיזה בתים, הגבירו את הדאגה והמתח. קם בוקר בהיר, יפהפה. השמש עלתה נפלא, פשוט חבל להתחבא באפילת המחנק במרתף, בכאוס והצינה. שום אוירון לא הפר את השקט בהלל. בושה, כפי הנראה, לפגוע ביופיו של יום נולד. אולי הם נבהלו מעוצמת השמש, החיים?... אנשים התקבצו סביב הרדיו, לחצו לאוזניהם  טרנזיסטורים בהקשיבם לקולות הבוקעים משם בדריכות קודש. מבול ידיעות טריות זרם ללא הרף על כל המתרחש, על כל שחיו ונשמו בהם בימים הטרופים האלה. אנשים צדו בשקיקה עצומה כל מלה של הקריין. - חדשות, שקט! –  מתפשט בכל פעם מדי שעה על פני המקלט, כשמתחיל השידור. ששש!... גל מחושמל של מתח מתפזר על הגוף והמוח. כולם מקשיבים. מה חדש הפעם? מה יהיה אתנו, מה יהיה?! האם נוכל לעוצמתם? קשה להאמין – וקשה עוד יותר לא להאמין שנוכל. הקריינים הערבים מדווחים על נצחונותיהן המדומות, על הסוף שלנו הקרוב, צועקים לנו להכין לעצמנו ארונות קבורה. ולפתע המלים מכל ישראל: "... לפנות בוקר הוצאו מכלל השימוש כל מטוסי האויב בטרם הספיקו לצאת להתקפה!"...

 

אנחה אדירה של התפעלות והקלה. נשיקות, דמעות של שמחה.  גורל המלחמה הוכרע. לא ניזרק לים, כפי שאיימו עלינו במשך ימים ולילות, הערבים. אפשר לעזוב את המקלטים, להפסיק את האפלה, להוריד את הנירות מהחלונות. הילדים חוזרים לבתי הספר. אבל הבנים והאבות נשארים בשירות המלחמה שעדיין נמשכת. החרדה עליהם קורעת את הלב והנשמה, לא מאפשרת שמחת אמת מההצלה המופלאה.

 

התפללתי עכשיו שהסבל אותו הביאה המלחמה הזאת, יוליד בסוף את השלום. התפללתי לשובו בשלום של בעלי. עדיין לא ידענו עליו כלום. החיילים עוד זמן רב לא חזרו הביתה ו"הילד שלום" לא מיהר להיוולד. (עד היום). ירושלים הפכה שוב עיר מאוחדת, לא מחולקת בחומה, והכותל אחרי שנים רבות שוב נגיש בשבילנו היהודים!

 

ביום השישי למלחמה הושג הנצחון והוכרזה שביתת נשק – תחליף נצחי כאן לשלום. בעלי חזר אלינו בריא ושלם! ואני "נצחתי" בעוד מלחמה אחת, הבאה בתור - לא סופי ...

 

 

 

ירושלים של ברזל

 

ביצוע: עדנה לב

מילים: מאיר אריאל ונעמי שמר
לחן: נעמי שמר

 

 

במחשכיך ירושלים 
מצאנו לב אוהב 
עת באנו להרחיב גבוליך 
ולמגר אויב 

מקול מרגמותיו רווינו 
ושחר קם פתאום - 
הוא רק עלה, עוד לא הלבין הוא 
וכבר היה אדום 

ירושלים של ברזל 
ושל עופרת ושל שחור 
הלא לחומותייך 
קראנו דרור 

הגדוד, רגום, פרץ קדימה, 
דם ועשן כולו 
ובאו אמא אחר אמא 
בקהל השכולות 

נושך שפתיו ולא בלי יגע, 
הוסיף הגדוד ללחום 
עד שסוף סוף הוחלף הדגל 
מעל בית הנכות 

ירושלים של ברזל... 

נפוצו כל גדודי המלך, 
צלף - נדם צריחו 
עכשיו אפשר אל ים המלח 
בדרך יריחו 

עכשיו אפשר אל הר הבית 
וכותל מערב 
הנה הנך באור ערביים, 
כמעט כולך זהב 

ירושלים של זהב 
ושל עופרת וחלום - 
לעד בין חומותיך 
ישכון שלום

 

Please reload

Follow

Contact

Address

Herzliya, Israel

©2017 BY HALINA BIRENBAUM. PROUDLY CREATED WITH WIX.COM

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now