חלמתי על מחברת עבה
חלמתי על מחברת עבה, כדי לרשום סיפור מתמשך,
לכתוב בהרחבה ובפירוט על מה שקורה וקרה איתי.
חלמתי לצאת מהדפים הבודדים, הפזורים, מהשורות הקצובות,
המוגבלות בחרוזים ואורך המשפט- להשתחרר מכל ההגבלות שהטלתי על עצמי ולעשות עבודה גדולה, אמיתית.
אבל היה קשה להינתק מהשורות הקצרות, מהדפים החופשיים,
מהסיפור החטוף, הלא מחייב להרימו שוב ושוב.
זה היה נוח מאוד ומספק. לשבת שעה, להעלות את מה שיש באותה שעה,
לרשום תחושה מסויימת, מחשבה רגעית- ולסיים, לחתום ולהתחיל אחר כך מחדש. אהבתי כתיבה כזאת, או אולי משחק כזה במילים, שאפשר לקרא לו יותר קשקוש מאשר עבודה... בכל זאת אמרתי באופן הזה דברים רבים וחשובים.
לא היה לי כח לעסוק בתיאורים ארוכים ומתמשכים, לכתוב סיפור גדול אחד הכולל את האירועים, התחושות והעובדות כולם ביחד, כלומר, לסגור אותם בפרקים הבאים זה אחר זה ההופכים לספר.
חלמתי על כך- וברחתי ממימוש המשימה...
זה מאפיין אותי. תמיד אני חצויה, רוצה ולא רוצה, יוזמת והורסת, או מזניחה, מעיזה- ונבהלת ממעשי, מאמינה ומתייאשת.... (יכולתי למנות בלי סוף).
איך אני מצליחה להתקדם בכלל לחיות?
המרץ שבי דוחף אותי, או אולי זאת חוסר המנוחה, כמו תמיד?
רציתי מחברת עבה, כדי שלפחות יהיה בדפים ההמשך, שהם יחזיקו אותי במשמעת. יש בהם איזו רשימה מוקסמת וכוח בכך שהם רבים, נקיים ומוצמדים זה לזה.
אולי על דרכם יתחברו גם הפרקים שאכתוב בהם. אבל אלה, רק שטויות.
כאשר רוצים לכתוב ספר, כותבים, ולא חשוב אם עושים זאת
בדפים מחוברים או נפרדים.
הרצון, הלהט והדבקות במטרה מובילים ומריצים את העבודה.
לא הייתה לי הדבקות הזאת לאחרונה. לא ייחסתי מיני רשמים עכשויים או זכרונות בקצרה, ללא מחויבויות ויומרות. אספתי פירורים מתוכי אחרי שפרסמתי ספר אחד וגמרתי את כתב היד של השני. את היתר תיארתי בסיפורים קצרצרים, בשירים מהסוג שאי אפשר לדעת אם מותר לקרא להם שירים...
אומרים ששירים זה לא עסק בכלל כיום...
ואני אוהבת לכתוב אותם, הם מרגשים.
גם ספרים על נושא השואה אינם ולא היו מסחריים- ואני כותבת הרבה, הרוב על השואה. אז מה יהיה גורל הכתיבה שלי? אם הכל קשור במסחר, בכסף?
צריך לכתוב על סקס, על רצח, לכלוך- זה דווקא מסחרי, אומרים, אבל אותי זה מפחיד ומגעיל. אני כבר מבוגרת מדי, כדי לכתוב על בעיות האהבה ולהט חיי מין.
זה חדל להטריד אותי, תודה לאל...
הגעתי סוף סוף, לשקט נפשי מסוים בעניינים האלה לפחות.
דברים אחרים מעסיקים את ראשי ואת ליבי
והם לא פחות מרתקים ומלאי עניין וערך אנושי.
אני פשוט לא יודעת במה להתחיל, מה לספר קודם ואני יודעת,
שהכל חשוב ואקטואלי לא פחות מבעיות האהבה ויחסי המין!
אם רק יהיה כח להתמיד ולהמשיך, אם רק לא יתעוררו הפרעות אחרות, כלומר מחלות או סתם חוסר זמן לסיים את המשימה הגדולה...
אדם לא חי לנצח, הרי- ובייחוד אדם שעבר גיהינום כדוגמת זה שאני השארתי מאחורי... ובעצם כתבתי הקדמה מבלי להתכוון. וכבר התעייפתי, מרגישה שוב לחץ על הלב שמטריד אותי לאחרונה. ועדיין לא התחלתי בסיפור עצמו. לא העליתי אף עובדה, אף בעיה מהרבות שאני רוצה לספר עליהם. אפילו לא החלטתי אם אספר על ההווה או על העבר? על איזה עבר: של שנות החמישים, שישים, שבעים או לפניי שנתיים, לפני חודש? גם בשבוע האחרון התרחשו אצלי דברים מכריעים שסוגרים ופותחים תקופות בחיי... כמה מהר משתנים החיים שלי, כמה הם דוהרים מהר!...
קשה לי להיכנס לפירוט העובדות, אני כל המן (כבר שנתיים ככה) מספרת על התחושות סביבם. כלומר אני בורחת מהעובדה האמיתית, השחורה, הקשה. ואיזה ערך יש לסתם תחושות כשלא אומרים ממה נובעות, מה גורם אותן? קשה לי להיכנס לזה, לחיות שוב את העובדות.
ולזה בדיוק התכוונתי כשחלמתי על מחברת עבה, רצופה.