זיכרון - מודעות - אחריות
דברי לוועידה הבינלאומית לכבוד 60 שנה להקמת מוזיאון הזיכרון אושוויץ-בירקנאו:
..רכבת, קרון של בהמות, חום לוהט, דוחק בלתי אפשרי, צימאון המעביר על הדעת. שעות אינסופיות בישיבה שרק היא מותרת. אסור לשנות את הפוזה הזאת תחת איום להיירות למוות. מרחב אין קץ בלתי ידוע עטוף חידות וניחושים מחרידים.
ירייה ברקה של אישה על ההעזה להתרומם מעט במקום. סימן לבאות. פחד אימים, שיתוק כל החושים. נהימה מפלצתית של היורה, חייל צבא וורמאכט הגרמני: "לזרוק את הגווייה!" הגופה הטרייה נזרקת מהקרון כמו שק זבל.
פיסת רצפה, גוף דחוס בפקודה חמורה בתוך פישוק רגליה של אישה היושבת מאחור, דבוקה לגופי שלי עם רגליים מופנות קדימה. שורות, שורות כאלה, מסודרות, שותקות, מכוסות זיעה. עצבים מתוחים עד טירוף.
לאחר שתי יממות – תחנה. גדרי תיל, נורות חשמל קטנות על החוטים, כבלים, פרוז'קטורים. הזהרה קצרה, חד משמעית בגרמנית: "מתח גבוה! לא להתקרב!" מגדלי פיקוח רבים במרחק לא גדול זה מזה, מכונות ירייה המשקיפות מהם, הזקיפים הצופים מהם על כל השטח בקפידה. מבנים ארוכים, קודרים מלבנים – ושער. שער שאין יציאה בעדו, לא קיימת חזרה! כתובת ענקית בגרמנית, שם המחנה ומשפט גאה שהעבודה משחררת... המילה המחרידה אושוויץ המוכרת כבר מקודם - עכשיו היא מציאות היחידה!
התהוות במשהו אחר, איבוד הזהות העצמית - הולדה לתוך המוות. צעדה ארוכה. קללות, גידופים גסים, מכות בקתות הרובים, בשוט. השם הבא הלא מוכר שליד אושוויץ, צלילו רך יותר כביכול: בירקנאו, בז'יז'ינקה. צריפים נמוכים בנוים, עננים ובוץ, פה ושם חריצים של אדמה רמוסה, מפוצצת, עירומה לחלוטין. איזה דמויות לא דומות לאף אחד, לשום דבר. מאות, אלפים! ראשים מגולחים, פנים חסרי צבע, עיניים ענקיות, פראיות, נפולות פנימה. על גופם סחבות דלות, מעוכות שלא מזכירות בגדי אנוש – גדולות מדי, קטנות מדי, דקות, נרקבות, נודפות ריח של שתן וצואה, בוץ - שלשולים. רגלים בכפכפי עץ ענקיות ללא צורה, מגוחכות. פצעים מגעילים בזרועות, בקִיבּוֹרוֹת השוק – בכל חלקי הגוף.
מספרי קעקוע כלשהם תפורים בחזית של כל בגד בתת הזרועות ועל פיסות בד. צלב גדול מצויר בצבע שמן אדום על גב כל בגד לכל אורכו. בוץ דביק, מגעיל, בוגדני. שלדי אדם טובעים בו, מגולחי ראש, ידיים מושטות לשווא וקריאה מיואשת בשפות שונות לעזרה – וקריאות זדוניות לעגניות מעבר: "מוזלמן"! Muselmann, Schmuck Stück“!"-"חתיכת תכשיט!"
דחיפות אכזריות של הנופלות לתחתית הביצה מידי סדרניות למיניהן מבין האסירות המפוטמות, לבושות טוב, ששערותיהן צמחו בחזרה, בדרגות שונות עם סרטים בזרועות: לאגר-קאפו Lagerkapo, קאפו Kapo, בלוק-אלטסטה, (אחראית על הבלוק), ,Blockältester שטובן-דינסט (אחראית על פרוזדור בצריף), Stubendienst , שרייברין (מזכירות) Schreiberin, פלייגרין (מעין אחות, חובשת) Pflegerin...
שמים כענן מעורפל, כבד ואינסופי תלויים בכבדות מעל הכל. עשן מארובות ענקיות של מבנים ארוכים, נמוכים שליד גדר תיל. ביום בהיר העשן הזה מכסה אפילו את השמש והאש משם מאירה את לילות הסיוט. ריח איום החודר לנחיריים, צורב בעיניים, בגרון – מבחיל. ריח של בשר נשרף. בשום מקום אין ולו קורטוב של דשא, פרח, ציוץ ציפור. צחנה, צפיפות מטרפת – והאש הזאת מהארובות! עמוד אש ענק ועשן סמיך שחור נמלטים לשמים המעוננים כל הזמן. אש ועשן מאנשים. העולם? אולי סוף העולם בהתגלמותו שרואים אותו במו עיניים מקרוב?
***
ביולי 1943 הובלתי במשלוח נשים לכאן, לאושוויץ- בירקנאו, אחרי לילה בתא הגז במחנה הריכוז מיידאנק. בינואר 1945 הריצו אותי מכאן יחד עם עוד אלפי אסירים בצעדת המוות למחנות בגרמניה...
עברו שישים ושתיים שנה מסיום מלחמת העולם השניה ושחרורי במאי 1945 מהמחנה הרביעי, האחרון בשטח גרמניה. הייתי אז בת חמש עשרה והספקתי במשך הזמן הזה לספוג לתוכי את תופת הפצצות גרמניות על ורשה, את גטו ורשה, מחנות המוות מיידאנק, אושוויץ-בירקנאו, רבנסבריק RAVENSBRÜCK ונוישטאדט- גלבה NEUSTADT GLEWE. משנת 1947 אני חיה בישראל, כאן נולדו ילדי, נכדי – כאן ביתי.
העפר של אבא שלי פוזר ברוחות מעל טרבלינקה, של אמי – מעל מיידאנק, של אחי וגיסתי – מעל אושוויץ. שלי גם אמור היה להתפזר כאן אילולא שורת ניסים בלתי נתפשים ויד ידידותית שהושטה לי ברגעים קריטיים ביותר, צעד לפני המוות - ואלה היו אז המציאות הבלעדית שלנו, שלא פסקה משך חמש שנים וטרפה מיליוני אנשים, עמי וכל קרובי.
****
נושא השואה תמיד נוכח בחיי, במודעות ילדי ונכדי שמעולם לא הכירו (אפילו מתמונות) את הסבים שלהם, קרובי משפחה, שחום ולבביות של בני משפחה לא עטף אותם לעולם ובבואם לעולם לא שמח איש מלבדנו – ההורים. אני מכירה בדידות עד כאב בכל אותן שנים, מאבק על יצירת קיום חדש; זיכרונות קשים שאני לא רוצה לברוח מהם ולו רק בגלל הסיבה שבהם מתאפשר לי להתאחד עם יקירי שאבדתי ולהכניס אותם באפן כלשהו לתודעת עולמם של החיים.
לשכוח את הטוב, את קירבתם של האוהבים, סבלם, מאבקם על החיים שנלקחו מהם באופן לגאלי על ידי הגרמנים רק בשל מוצאם היהודי, את מותם הנורא – משמעותו שאני והעולם יאבדו אותם שנית לנצח וכך אאבד גם את עצמי, חלקיקם החי.
תחילה רצו רבים לשכוח הכל. לאחרונה רבים משתדלים פשוט להכחיש, לברוח מהעובדות בכל הדרכים, שפלות או משונות לעתים. באווירה של חוסר רצון כללי לעסוק בנושא הקשה הזה שנמשכה שנים, ניצולי השואה העדיפו לשקוע בשתיקה, סגרו בתוכם את זיכרונותיהם, לקחו אותם לקבר בהשאירם את ילדיהם ונכדיהם בחוסר ידע על מה שעבר אז עליהם שם. היום יותר ויותר אנשים רוצים לדעת על כך.
אני לא יכולתי בעולם החוזר לחיים אחרי המלחמה להרחיק מפני את דמויות קרובי המשפחה שלי שנרצחו, את חברי ילדותי שביניהם גדלתי, חלמתי ברחובות, בחצרות הבתים, בעליות הגג ומרתפים של הבתים הורשאים בגטו - על שחרור, על סוף המלחמה. כשהסתכלתי אחרי המלחמה על ילדים הולכים לבתי הספר, משחקים בגנים, לא יכולתי (ולא יכולה) להשלים עם כך שהם לא יודעים כלום עלינו משם – על הילדים משם שלקחו מהם את ילדותם, הרעיבו אותם, קרעו מההורים, הומתו בגז, שרפו, כאילו לא היו אף פעם עלי אדמות.
לא היה חסר הרבה שאחלק את גורלם וגם אחרי לא יישאר שום זכר, אילו לא נגמר באותו לילה הגז בתא הגז של מיידאנק; אילו הסדרנית הפולנייה בבלוק בבירקנאו לא נתנה לי לברוח כשעמדתי ערומה בסלקציה בחוץ בכפור מקפיא; אילו לא החטיא הזקיף במגדל הפיקוח שכוון לליבי – אילו בסוף כוחותי בדרך הקפואה, החלקה מקרח לא הרימה אותי וסחבה עליה קאפו גרמניה, בעצמה אסירה חלשה ובכך הצילה אותי מכדור בטוח של איש ס"ס בצעדת המוות... אילו... אילו...
אני כותבת על כך, נפגשת עם נוער ועם מבוגרים בבתי ספר ישראלים, פולנים, גרמנים בערים ובארצות שונות. מספרת על נסיונותי האישיים ומשתדלת להחדיר את זכרון הנספים דרך מסירת העובדות, האמת כפי שהייתה, לעורר רגשות והבנה למה שהשכל והלב של בני אדם נורמלים לא מסוגלים לדמיין. שם אז היו פרופורציות אחרות, היה ביטוי שונה למילים, טעם, ערך – הזמן נמדד אחרת.
אדם מסתכל אחרת על הדברים כשמכל רחוב, מכל פינה אורב לו המוות, משתק אותו הפחד וחוסר האונים מפני עוצמה בלעדית הקורעת ממנו כל אפשרות חיים. מה גדולה האהבה לקרובים במצבים כאלה שעל סף המוות, של מודעות שבעוד דקה יחטפו אותם ויבלעו לתמיד רכבות המוות המקוללות או יחסלו הכדורים מרוביהם "מבצעי הפקודות" הנאצים החרוצים עוד קודם הגעה לרכבת, לתאי הגז של טרבלינקה, מיידאנק, אושוויץ. כלום כבר לא חשוב אז, לא מהותי עוד, ברגעים בהם נעלם כל מה שהיה לפני ומה שאמור היה להיות אחרי. לפני שתסגרנה העיניים, כבר הכל מאחוריך ובפנים רק גודל אנושיותך שלך איתו תיפול לתוך הנצח. וזאת כבר איש לא יקרע ממך.
***
הגעגועים ליקרים שהושמדו לא נעלמים, אבל גם הבנת ערך החיים העמיקה, ערך הידידות, האהבה וחובה להזהיר בפני סכנות להרוס אותם. כיון שהרוע לא ישן. השנאה ותוצאותיה ההרסניות לא עוברות מהעולם, רק משנות את צורתן ותוקפות כל פעם בחלק זה או אחר בעולם בדרכים מתוחכמות עוד יותר, רצחניות. נסיון המלחמות הקודמות לא בהכרח מהווה לימוד או מכשול נגד תוקפנות חדשה, טרור, רצח. הרוע לא מוליד טוב, בפעם שנייה קל יותר לבצע פשע מהפעם הראשונה... כל רע נובע ממקור אחר, מאינטרסים לא תמיד נקיים דווקא של יחידים או מדינות, מהצטברות עוולות ארוכות שנים, סבל.
קשה עם העובדות המסובכות האלה ועם אין ספור דעות לגביהן. הפצע ממשיך לכאוב, הוא נורא ולא ירפאו אותו בריחות, חוסר ידע, הכחשות, זכוי מאשמה. רבים מגיבים במלים: "אני לא מבין, לא תופס, לא יכול לדמיין לעצמי", אבל בכך הם רוצים כפי הנראה יותר לבטא את גודל הזעזוע, פחד, הלם מפשעים במימדים מפלצתיים שהמוח האנושי לא מסוגל לקלוט ולהתמודד.
השתיקה על אירועי השואה לוחצת באמת העובדות הנוראות שלא נחשפו עד תומן ובהמשך הסכנות לחזרתן. היא מכבידה על צאצאיהם של הקורבנות ושל המרצחים. אני יודעת על כך משיחות ומכתבים של בני דור שני ושלישי. אלה ואלה מודים לי על הפתיחות שלי המאפשרת להם להכיר את שעבר על האנשים בזמן ההוא. ילדי הקורבנות לא מתביישים כמו פעם בחולשתם המדומה של קרוביהם שרידי השואה, בחוסר התנגדות מזוינת מול רודפיהם הכובשים הרצחניים, בעלי עוצמה אדירה. היום הם צמאים לדעת איך התרחש כל זה, איך חיו, איך מתו. אני שומעת זאת גם מאנשים שלא קשורים בשום קשר לשואה. הם מביעים הוקרה על שדרך סיפורי יכולים להכיר ולהבין יותר את שקרה אז. פעם היו מטיחים בי שהסיפורים שלי יגרמו תסביכים לנוער, שלא בריא לחיות עם העבר, שאני לא השתחררתי מזכרונות השואה ויש לי אובססיה לדבר עליהם... לא הבינו שהעבר הזה חי בי אבל אני לא חיה בו – ומכאן כוחי להחדיר קורות אלה למודעותם וזכרם של האחרים.
בפגישותי בבתי הספר בגרמניה רבים מתוודים בפני במבוכה שהם שאלו את האבות והסבים שלהם מה עשו שם אז? מטיחים בהם שהם משקרים כשאומרים שלא רצחו, שלא ידעו כלום ורק נאלצו לבצע פקודות. הם מתביישים במה שעשו הוריהם וקרוביהם האחרים בשנות המלחמה ההיא והשואה. קשה להם לאהוב אבל גם לא פחות קשה לא לאהוב אבא, אימא הטובים אליהם. יש כאלה שתחושת הבושה והאשמה מעוררות שנאה לקורבנות, חיפוש של הרע אצל הקורבנות דווקא להטיח בהם אשמה על הכל בכל מיני דרכים.
קשה לחיות עם העבר הזה. לילדי הנצולים נורא להרגיש בכאב הנסתר לרוב של הוריהם, במעמקי הסבל, ההשפלות שלהם, לנשום פירורי חוויות שלא נחשפו, ניחושים מפחידים, צעקות מתוך חלומות סיוטיים על המחנות שמעירים בלילות – גילויי סודות שונים של ההורים, מידע מפתיע שהיו להם כבר ילדים לפני שהולידו אותם, כלומר שהיו להם אחים, אחיות שלא הכירו והם נקרעו מידי ההורים ונרצחו אז. אז... ה"אז" הזה הענקי, האיום שלא נעלם מהחיים שלנו, הנצולים ומחיי ילדינו, שעובר ויעבור מדור לדור. הוא עובר על אלה שלא סיפרו להם כדי לשמור מפני הידע על המציאות המפלצתית של גטאות ומחנות המוות – ועל אלה שהועבר להם גודש אותם ארועים בלא אפשרות להשתחרר מהם. הוא לא יעלם מהיסטוריה של האנושות.
לא פשוט גם לבנים ולבנות של הגרמנים לשאול את אביהם והסבים על תאי הגז, על אושוויץ, ולאביהם והסבים הגרמנים להצטדק בפני הבן או הנכד שנולדו אחרי אושוויץ, בעולם של נורמות אנושיות. לי גם לא קל לשמוע עכשיו ווידוים כאלה, כיון שילדי המרצחים לא אחראים על מעשי הוריהם, הם לא אשמים. אבל לא אני שיכולה להוריד מהם את הכתם, לרפא פצעים ואפילו שאני מספרת על האימה שהתנסיתי בה ועל הכאב שלי הלא-נרפא ללא צל של שנאה.
בסיפורי על מה שעבר עלי ועל שכמותי בשנות השואה אני מעוררת דמעות משותפות של הבנה עמוקה אנושית העוזרת לנוכחים לחיות עם המידע על העבר הזה – ולא למות פעם נוספת בגלל שיכחה, עוותי האמת והתכחשות לאלה שהושמדו.
אולי גם זה משהו לחיזוק הזכרון - המודעות – והאחריות.