שירים לפני ומתוך המבול – הקדמה
שנות המבול של השואה השאירו בי זיכרונות אין ספור, אבל לא רק על הזוועות. אני נושאת משם ערכים אנושיים, אהבה לאנשים ולחיים, ואהבה גדולה לא פחות לשירים שהכרתי על סף המוות, למחבריהם אשר דרך יצירותיהם עודדו ועזרו לחיות, ועזרו גם ללכת למוות בתחושת ערך נצחי של החיים. שיריהם נכתבו מתוך היגון הגדול ביותר ומתוך הבנה והתרוממות-רוח אנושית, שכמותה חשים רק ברגעים שבין החיים למוות. כאלה היו השירים של ולדיסלב שלנגל, של סטפניה ניי, של פולה בראון ואחרים. אני זוכרת ומזכירה אותם ללא הרף. אני משתדלת להעניק מעוצמתם וממשמעותם העמוקה לידידי, לקרובי החדשים ולבני נוער שאני נוהגת לספר להם על אותם הימים.
שירי הילדות חוזרים אלי בהזדמנויות מופלאות שונות, דרך פגישות בלתי צפויות, מקריות ובנסיבות שקשה להאמין שהן מתרחשות במציאות. הם חוזרים אלי, אולי כדי שאוכל להעבירם הלאה יחד עם התרגשותי, התלהבותי, געגועי אליהם ואל כל מה שהיו עבורנו שם. מדי פעם אני נפגשת עם חברי לגורל. אני קוראת לפגישות אלה "פגישות ארכיאולוגיות". הן מחזירות ומעלות חוויות משותפות ומאמתות אירועים שהזמן טשטש – ובכך משמעותן העיקרית.
את בלומה בביץ-שדור ואת אחותה מהגטו ומהמחנות, הלינקה צ'אמרקה-ברמן, פגשתי בארץ רק אחרי 40 שנה, הודות להרצאה בבתי-הספר ביום השואה. הכרנו לראשונה בבונקר, בגטו ורשה, ברחוב מילה 3 בזמן המרד והחיסול, ואחר כך המשכנו באותו מסלול: מאיידנק, אושוויץ, צעדת המוות לרוונסביק ולנוישטאד-גלווה. שוחחנו על הכל כשהתכנסנו שוב. גם על השירים מהגטו, שעסקתי בתרגומם באותה עת. הדבקתי את בלומה ואת הלינקה בהתלהבותי. הדבר הביא במפתיע למציאת מספר שירים מלפני המבול של ולדיסלב שלנגל על הדרך שבה מצאתי את שיריו האחרים, המקובצים בספר "אשר קראתי למתים" בתרגומי, כתבתי במפורט בהקדמה שם, והנה התגלו שירים נוספים.
בלומה ובעלה ערכו טיול ארוך בעולם. הלינקה, אחותה המאומצת, נתלוותה אליהם. להלינקה בן-דוד בברזיל, משה פפלבאום, אשר היגר מורשה, עיר מולדתו, עוד לפני מלחמת העולם השניה, בריו דה ז'נרו התחתן עם צעירה מקומית והקים משפחה. במשך השנים התרחק מהתרבות ומההווי שספג בבית. המפגש עם בלומה והלינקה החזיר אותו אל חוויות מימי נעוריו הרחוקים התעוררו געגועים וזיכרונות. הם נזכרו בשירים ששרו פעם בורשה לפני המלחמה, בפזמונים ביידיש ובפולנית, הזכירו בצחוק את השיר הפופולרי: היום לעלמה אנז'ה חופש, היום בעצמה גברת מגונדרת... ובלומה הצטעקה: "אתה יודע שאת השיר הזה כתב ולדיסלב שלנגל, שמאוחר יותר היה משורר גטו ורשה ונספה שם בזמן המרד ב1943" למשמע שם המשפחה החוויר פפלבאום, תפס ראשו בידיו והתייפח. כשנרגע, הסביר: שלנגל היה ידיד נעוריו וחבר לספסל הלימודים של אחיו איגנץ, שגם הוא נספה בשואה. הוא ניגש לארון והוציא צרור עיתונים ותמונות מצהיבים. תמונות של אחיו עם המשורר בורשה של פעם, ובעיירת הנופש אוטבוצק. גיליונות של העיתון היהודי פולני נאש פשגלונד, שבהם פורסמו שירים של שלנגל מן השנים 1937-1939. הוא שמר אותם במשך חמישים שנה כמעט, כשלמשפחתו הברזילאית הם זרים ולא אומרים דבר... עכשיו, בחברת האורחים מישראל, הכל הפך חי וחשוב, אפילו עצם יהדותו! השירים בעיתונים הישנים, המתפוררים, מדברים כנבואה מדהימה. הזמן והאירועים הוכיחו זאת ואנחנו יכולים להיווכח בכך בנקל, היום, ביודענו את העובדות לאשורן.
בלומה הביאה את השלל היקר הביתה ומסרה אותו לידי שאעשה בו משהו. היא יודעת את יחסי הנלהב לשלנגל. חשוב שאתרגם אותם, אמרה, שלא יאבדו עוד, שיקראו אותם בישראל. זאת גם כל שאיפתי ומטרתי. חלק משירי שלנגל נתגלה בארכיון של ההסטוריון עמנואל רינגלבלום, שנמצא מתחת להריסות הגטו. מספר שירים מצא פולני בעיירה יוזפוב, כשניסר לוח שולחן גדול שנלקח מהגטו, ואת חלקם שחזרו האנשים מזכרונם.
כך קרה גם עם השירים של סטפניה ניי ושל פולה באון, אשר כתבו שירים והופיעו יחד עם שלנגל בבית-הקפה שטוקה. סטפניה ניי ופולה בראון הופיעו גם בשירה ובדקלומים בתיאטרון פמינה בגטו ורשה. פולה בראון כתבה והלחינה שירים והשתתפה בערבי קריאה מחתרתיים במחנה הריכוז מאיידנק, שם הוצאה להורג יחד עם למעלה משמונה-עשר אלף יהודים ביום רביעי, 3.11.1943 והיא בשנות העשרים לחייה.
השירים של שלנגל, ניי ובראון ראו אור לראשונה אחרי המלחמה באנטולוגיה של שירים שנכתבו בגטאות ובמחנות, השיר יישרד. הוועד היהודי, שהתארגן עוד בזמן המלחמה, הוציא את האנטולוגיה לאור ב-1947 וערך אותה הסופר והחוקר היהודי מיכאל בורביץ. מספר שירים של שלנגל גילתה ד"ר רות שיינפלד, חוקרת ספרות מאוניברסיטה תל-אביב, בעיתונים מורשה משנות השלושים, בספרייה הלאומית בירושלים, וכמה שירים שלו הצלחתי אני לאתר בעזרת מאמר שכתבתי בעיתון בשפה הפולנית המופיע בארץ.
בשנת 1977 יצא לאור קובץ נפרד של ולדיסלב שלנגל בהוצאה ממלכתית פולנית ושמו אשר קראתי למתים, הוזכר שם שיר, חשבון עם אלוהים, שכביכול היה ואין יודעים עליו דבר... זכרתי אותו מהגטו. מיד כתבתי את המאמר בעיתון וכעבור זמן מה התייצב אצלי מר שולמן מחיפה, ובידו דף נייר, שעליו, בכתב-יד של אדם בלתי ידוע, כתוב השיר במלואו! שולמן הוורשאי קיבל את הדף אחרי המלחמה, לא ידע אפילו מי המחבר, אבל שמר עליו למעלה מארבעים שנה. את שני שיריו האחרים: "שטות אניות ו"אני מחפש את האדם" הביאה לי פירה סלנסקי מירושלים היא הספיקה להעתיקם מעיתון נאש פשגלונד עוד בשנת 1939, זמן קצר לפני עלייתה לארץ-ישראל. פירה הגיעה אלי לראשונה בעקבות קריאת ספרי החיים כתקוה.
מיותר לציין שהתיידדתי עם אנשים אלה, ואחרים כמוהם, ואנחנו כעת משפחה אחת בשל האהבה לאותם שירים. לאחרונה פנתה אלי הלינה מגדן מאשקלון, אחרי שקראה את הספר אשר קראתי למתים, וסיפרה לי סיפור שריגש אותי מאוד. הלינה עמדה לעבור מהגטו לצד הארי בתחילת אקציית-חיסול. ניגש אליה יהודי ומסר לה חמישה שירים כתובים בכתב-יד. הוא התחנן שתציל אותם ותביא אותם אל העולם החופשי אם תישרד. הלינה לא ידעה דבר על שלנגל ולא ידעה מי הוא האיש שמסר את השירים לידיה. היא שמרה עליהם כמו על חייה. השירים נמצאים עד היום בכספת שלה יחד עם המסמכים החשובים ביותר. הפגישה עם הלינה מגדן מאמתת פעם נוספת את העובדה, ששמירה על התרבות נחשבה בגטו לא פחות מהמאבק להשרד, ואפילו יותר, ומוכנים היו להסתכן ואף להקריב על כך את החיים.
השירים שנכתבו בגטאות ובמחנות ההשמדה היו ביטוי לחיים בגיהינום – הם עזרו לחיות ולמות. בכוחם לספר לנו היום נאמנה את שהתרחש שם אז, ומה חשבו והרגישו האנשים שחיו על פי-התהום, כשהמוות והרצח שולטים בכל ללא מעצור.
הלינה בירנבאום