עם הנכדה שלי במסעות

מהפך רציני במושגים וגישות לנושא השואה אצל נכדתי חל מאז ליוותה אותי לראשונה לגרוסטו באיטליה ביום השנה לשחרור מחנה אושוויץ ינואר 2014, שם הוצג ספר שירים שלי בתרגום לאיטלקית. במהלך המסע הזה, מה שלא קרה אף פעם קודם, שוחחנו בגלוי ובכנות מעומק הנשמה על קורות חיינו.

יעל פתאום פגשה סבתא לא רק זאת השונה בעברה בשואה בפולין מהסבתות של חבריה הישראלים, לא רק סבתא של ממתקים לחג, הפתעות יום הולדת משמחות, ארוחות משפחתיות אלא משהו גדול ומשמעותי הרבה מזה. אחר כך נסעה איתי לפולין, לוורשה, לטרבלינקה לאושוויץ. לחברים שלי בפולין היום, אווה, פאבל, קשיה, מריה, הכומר למנסקי ואנשי קהילתו מיאסיניצה. היא לא הרגישה עוד זרה, רחוקה - אני נולדתי בורשה, קרוביי משפחה רבים שחיו פעם פה, ילדותי.

החמימות האנושית הכנה שגילו כלפינו האנשים במקומות עליהם היא שמעה רק אודות שנאה, עוינות ליהודים. קריאת השיר שלי בפולנית על ידי כל אחד מהנאספים הרבים בטרבלינקה לזכר היהודים שנרצחו כאן, שיר תחינה שלי "סעו לטרבלינקה", שברו לחלוטין את הקיר המפריד ביני לבין מוצאה הצברי של יעל, העירו בעת ובעונה אחת את הקשר העמוק והכאב החד והטרי של אובדן 28 שנות קיומה, משפחה שלא ניתן לה מעולם להכיר אפילו לא מצילומים שנשרפו יחד עם בני אדם. היא נעמדה עכשיו בטרבלינקה תחת לרגליה אפר האבות, סבים, דודות, אפרם על האדמה הזאת! נחשף עולם ענק, משמעות אליהם השתייכה מבלי להיות מודעת. קרובי משפחה, מושגים, אהבה והרגשת שותפות מדהימה חדשה, היסטוריה משפחתית גדולה הנמשכת למרות הטרגיות והמרחקים שבין רגע הפכו קרובים כל כך. יעל קראה את השיר לפי התור במעגל, בעברית, רועדת מהתרגשות, מכאב טרי, בכל נשמתה ותוך בכי המתפרץ למילים, דמעות זולגות מעצמם על משפחה שהתגלתה ואבדה כאן באחד! כולם נגבו דמעות, דמעות היתמות שלה -שלי. חיבקו אותה ברוך מכל ליבם, קרובים פתאום כמו משפחה.

בבית לא הבינו, לא היו מסוגלים לקבל. החברים בתל אביב לעגו לה על הנסיעה עם סבתא שלה אל החור השחור של השואה ... היא באה אלי כמעט שבורה. ושוב יצאה איתי לוורשה, לאווה, קשייה, מגדה, מריה, לבתיהם - איתם ועם הכומר לימאנסקי לאומשלאגפלאץ, לטרבלינקה... לאושוויץ לבלוק 27 "שלי" בירקנאו. עמדנו שם על יד הדרגש "שלי". ארתור, ידיד פולני הנציח אותנו יחד בסרט שצילם. אנשים חדשים רבים, התחברויות, הבנות הדדיות, ידע חדש, חוויות שונות אין ספור בכל מקום שדורכות רגלינו. עולם המתרחב, המתעשר!

המסעות שלנו ממשיכים, גם לבתי הספר בברלין, מרל, דסלדורף, המבורג, לאיטליה בשבוע הספר הבינלאומי, לספרד. הכול ממשיך למרות דעות "צבריים" בישראל... עד שהם התחילו לשאול להיות חברים עם הסבתא הזאת מהשואה. כתבתי על כך הרבה כי רציתי להסביר לי ולכמותי איך זה לחיות מחדש "אחרי" המלחמה, השחרור, להתחיל חיים חדשים רחוק מארץ לידה, אקלים,תרבות שפה, להביא ילדים לעולם כאילו מהריק.