דפי עד

(טקסט זה פורסם במקור בפולנית ביומון שיצא בישראל בשפה הפולנית - נוביני קורייר Nowiny Kurier)

מוקדש לנינה זילברג , אשת שופט עליון, משה זילברג, אחד הפוסקים בגזר דין במשפט קסטנר. נינה זילברג השקיעה את כל ליבה ומרצה בהנצחת הנספים בשואה על גבי דפי עד.

אנחנו עסוקים תמיד באירועים של המציאות הסוערת:

טרדות אין ספור, בעיות שחייבים לפתור יום יום – עבודה שלא נגמרת ולא מאפשרת להתפנות לעניינים אחרים ובתוכם הזכרונות מהעבר הרחוק שלא מתרחק בעצם אף פעם, המשתקף מבעד כל המעשים, האירועים והתחושות בהווה, זכרונות השואה, שהם חלק בלתי נפרד מנפשנו וחיינו.

העבר הזה, יקירינו שנקרעו מאיתנו ונרצחו בידי הנאצים הגרמנים ועוזריהם הם במידה מסוימת כחלום מחריד שגם רוצים לברוח ממנו וגם נמשכים אליו בכוח הגעגועים הנצחיים החבואים עמוק בנשמה. אנחנו כבר בקושי מאמינים שיקירינו היו לנו פעם באמת, - שהיו לי פעם אימא, אבא, אח... כאילו נוצרנו מאבן ולא היו לנו משפחות, אין תמונה להראות לילד - אין אפילו קבר להוכיח קיומם שנכחדה. עולם אדיר של אנשים, חיים תוססים וקולחים נחרבו כליל ואינם עוד כלא היו. קהילות שלמות נמחקו, לא נשאר שום שריד וזכר מהם, משקיקתם העזה ביותר לחיות!

מזה שנים השתדלה נינה זילברג להפיץ ברבים את דפי העד, להנציח בכך את הנספים באיתור שמותיהם ולהקדיש לכל אחד מהם דף עם פרטים ראשוניים אודותם.

לקחת ביד דף לבן, שותק השואל על דברים רגילים כאילו, הפותחים תהום של סבל וכאב. מתי נולדו? מה היה שמם? הדבר נראה כל כך פשוט: שיינדאלה, פרל, יעקב, מוישלה ועוד ועוד – פנים, עיניים, צחוק, מבט, תפילה, חרדה... מלה שנאמרה, מקום בו נשמעה, דירה, סביבה – והלאה דרך הרדיפות, חיפוש שווא להצלה, מוות שחיכה בכל פינה לכולם! אני יושבת וכותבת את התשובה בדף העד: שם, גיל, מקום מוצא ומגורים, תאריך לידה – נסיבות ותאריך המוות... ופתאם אני שם ביניהם, עם עצמי משם מהימים ההם.

ההווה על כל עיסוקי ובעיותי מתגמדים, נעלמים. העולם ההוא משתלט עלי, סופג אותי לתוכו. ואני ממשיכה לרשום, להזכר בפנים של קרובי, ידידי, שכנים, חברי לגורל שלא זכו ליום השחרור מתופת העינויים. בפני עייני דמויות שלהם על כל הפרטים הקטנים ביותר סביבם, הם עולים כמו מתהום ללא תחתית. אני מחטטת בה, נאבקת בערפולי הזכרונות, הזמן החולף וצדה פרט אחרי פרט, שם אחרי שם אותם כבר חשבתי שאבדו לי. מצאתי! מלאיתי דף נוסף – הצלתי משכיחה - ניצחתי את הזמן! מי דמיין אז שאני דווקא אשאר וארשום את שמם בין אלו שהיו ואינם, שעפרם פוזר לכל עבר?! קשה להתעורר בחזרה לכל הסובב והמחייב אותי. כאב ודמעות חונקות בגרון, אבל יש גם תחושת הקלה. עולם ומלואו בדפי עד, בשתיקתם הרועמת.

3.06.1982