Our Recent Posts

November 4, 2018

October 20, 2018

Please reload

Archive

Please reload

Tags

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

אניה שושנה

November 4, 2018

 

 

                                                 אניה שושנה הרביעית מימין ואני  על ידה.

 





נס ה 3 לנובמבר 1943 במיידנק


במשך שבועיים נסענו על פני פולין, יצאנו אחרי ארבעים שנה למסע רחוק אל העבר שלנו.

זה התחיל מפגישת היכרות מתוחה עם קבוצת נוסעים מקרית במשרד הנסיעות, הקשבה מרוכזת לכל פרטי המסע. אחר כך בא לילה ללא שינה ולחץ נפשי בשדה התעופה, מזוודות, חבילות, פנים מהורהרות, התרגשות. נסעו אנשים מבוגרים, זוגות נשואים, או יחידים. לא הכרתי אף אחד מהם ולא היה לי חשק לדבר עם איש. כל כך הרבה מחשבות הצטופפו בראש, שאלות רבות כל כך וזכרונות! הכל היה בלתי ידוע – או אולי ידוע יותר מדי…

אישה קטנה, צנומה, בעלת שיער כהה ישר, לבושה צנוע ללא שום קישוט, משכה את תשומת ליבי עוד במשרד הנסיעות. היו לה עיניים גדולות ושפתיים כמוסות. עישנה סגריות ללא הפסקה. בוורשה הכרתי מקרוב יותר כמה מחברי הקבוצה שלנו, אבל התעניינותי לא הייתה מכוונת אליהם. ספגתי לתוכי את פולין, זאת מפעם בתוך זאת של היום, וזה שמילא את כולי. הרחובות של ורשה, זכרונות ילדות, מחנות – מראות רחוקים, חרוטים לתמיד בזכרון. ולא רק אצלי כך…

עשרה ימים בפולין חלפו כמו רגע. ביום האחרון לפני החזרה הביתה ביקרנו בתיאטרון היהודי ואחר כך ישבנו בבר במלון אירופסקי. לא הספיק לי הכסף הפולני כדי לשלם למדריך בעד כרטיס תאטרון. האישה עם הסיגריה הנצחית בפה, לא דאגה הרבה ל"עניינים פיננסים" ולא מהרה להיפטר מהכסף הפולני, כמו האחרים... היא שילמה עבורי. הבטחתי לה שאחזיר לה כשנחזור הביתה והיא לא רצתה לשמוע על כך. אשלח לה את ספרי, חשבתי... ביקשתי ממנה שם וכתובת.

בדרך חזרה יצא לנו לחכות הרבה זמן למטוס בציריך. ישבתי בקרב מספר נשים, שוחחנו על הרשמים הטריים מפולין. הקראתי קטע הרשימות שלי.  אניה (שושנה בארץ), שעמדה בקרבת המקום עם סיגריה בפה, הסתובבה פתאום, כאילו שמעה צליל מוכר היטיב. משהו נדלק בעיניה. הסתכלה עלי - כמו אומרת – כן, זה בדיוק זה!... נדהמת שמישהו חש אותו דבר שהיא חשה. בשובי הביתה שלחתי לה את הספר בו תיארתי קורותי בזמן הכיבוש הגרמני. אניה, כפי שסיפרה לי אחר כך, חיה דרכו בשנית את עברה שלה. היא לא דיברה על כך מזמן. מאז בואה לישראל, בנתה לה בית ומשפחה, חדלה להיות אניה – הפכה לשושנה... ולא הזכירה כמעט את גורל הראשונה (אניה) מרחוב פרטה Freta בורשה. רק בפני בעלה התוודתה. הוא עלה לארץ לפני המלחמה, לא עבר את השואה. הוא היחיד שהיה מסוגל להקשיב לה בתשומת לב – ולא לשאול שאלות. פגשה אותו אחרי המלחמה בפולין כחייל הבריגדה וחבר קיבוץ בארץ ישראל. בשנת 1948 הגיעו ביחד לארץ.


היא הייתה בת 16 כשהגרמנים תפסו אותה ברחוב ניסקה Niska לא רחוק מהאומשלגפלץ. היה זה בזמן אקציה, הגירוש הראשון מגטו ורשה בסוף יולי 1942. ראשית הגרמנים אספו לקרונות המוות את מבקשי הנדבות השוכבים במדרכות הרחובות, ילדים חסרי בית, מגורשים מערים שבסביבת ורשה. אניה (שושנה) התכופפה לקשור שרוך ונפל מכיסה עותק של עיתון מחתרת יהודית. ראה זאת ז'נדרם גרמני שעבר בדיוק והוביל אותה אל הגסטפו. מוכה ושבורה מעינויים דחפו אותה אחר כך למעצר בפאביאק ל"מעבר", אחרי זמן מה שלחו אותו לקרנטינה ומשם לתא היהודיות מס. 15 ומס. 8 - היה זה שווה לגזר דין מוות. את היהודים חטפו אז והסיעו לטרבלינקה להשמדה – לא על פעילות מחתרתית, אלה על כך שפשוט שהיו יהודים. את הוריה ואחיה הצעיר שלחו גם לשם קרוב לוודאי. היא לא יודעת אפילו מתי נלקחו ובאיזה נסיבות. בגטו הם גרו ברחוב זמנהוף. למשך חודשים ארוכים של אקציות, עד ל 17 בינואר 1943 החזיקו אותה בפאביאק. חריקת המפתח המסתובב במנעול היווה בימים הנוראים האלה בשורת מוות. הדלתות נפתחו לפעמים כדי להכניס אסירות חדשות – או כדי להוציא את הכלואים להרוג אותם בירייה. כל הזמן היה צריך להיות מוכן לרגע הסוף. הלב קפא בכל פעם למשמע חריקת המנעול. המוות הביט בעיניים ללא רחם. בכל זאת פסח עליה. בינואר הוציאו את אניה עם קבוצת פולניות מהפאביאק והסיעו אותן למיידנק. הגיעו לשם בלילה. למחרת ערכו בצריף רישום. אחרי יום יומיים קראו לה למזכירות. קיבלו אותה שם משגיחה מהס"ס וסטפן המתורגמן, ששאל אם היא יהודיה. ענתה שכן. הוא הכריז שהיא תהיה מעוברת לאחד המחנות יהודים בסביבת לובלין. בכל זאת הזמן חלף ואניה נשארה בבלוק של "פאביאק". קיבלה גם מספר עם משולש אדום כמו האסירות הפולניות. סטפן לפעמים חלף על פניה כשקבוצת העבודה שלה הובלה לעבודה, הם נפגשו במבטים – אבל הוא שתק. כאילו היה להם סוד משותף...


ה 3 בנובמבר 1943 זה יום הדמים – יום הוצאה להורג במיידאנק. הגרמנים הביאו אלפי יהודים מלובלין והסביבה, הוציאו כל האסירים היהודים ממיידאנק והרגו אותם, כ 18,000 גברים, נשים, ילדים. הציבו מגברים, והשמיעו מוזיקה קצבית, רעשנית כדי להחריש את היריות והצעקות. כל הזמן צרחו שכל האסירים והאסירות היהודים יצאו למגרש. תעלות שנחפרו למטרה הזאת התמלאו בגוויות. פעם אחרי פעם חדרה לאזניים הקריאה: " !!!Alle Juden heraus" אניה קפצה ממקומה, לא יכלה לשאת עוד את המתח. שיגמר כבר הכל אחת לתמיד! פנתה להדלת. במחנה שרר עוצר, רק היהודיות חייבות לצאת למוות. סטפה, הידידה הפולניה מהמחנה שמה לה רגל ומשכה אותה בחזרה על הדרגש. "לעזאזל, לא קראו את שמך! לאן?!..." הצילה אותה.

יהודיות בודדות ששהו כאן עם נירות אריים שרדו בנס את הרצח הזה בנובמבר. אבל לא להרבה זמן עזבו אותן בשקט. התחילו לצוד אותן, לקרוא להן לחקירות, שמהן כבר לא חזרו. הגיע תורה של אניה. במפקד בישרו לה שלא תצא לעבודה למחרת. היה עליה להתיצב למשפט פוליטי Politische Abteilung. זה היה כגזר דין מוות. דוניה, ידידה פולניה מהדרגש התפללה כל הזמן בקול: "יזו, אל תיקח לי את אניה, אל תיקח לי את אניה!" בלילה באה אליה ידידה אחרת, יהודיה ששהתה במחנה על ניירות אריים. "מה תעשי מחר?"– שאלה. אניה לא חשבה לעשות כלום. "זה הסוף שלי" אמרה. היא לא יכלה יותר לסבול את המתח. הידידה השביעה אותה שלא תכנע, שתגיד כי מוצאה מעיירה זלווה Zelwa, שהיא פולניה ונתפסה במקרה על הברחות בגטו ורשה. היא מוכרחה להגיד כך! העיירה זלווה נמצאת כבר בידי הסוביטים והגרמנים לא יוכלו לבדוק אם היא דוברת אמת. אניה נאבקה עם עצמה, רצתה כבר לגמור עם כל זה, אבל הבטיחה לחברתה שתשמע בקולה. בכל זאת, ברגע האחרון ראתה את המתורגמן סטפן ומיד החליטה לסגת מסיפורה הבדוי. לא יכולה להגיד בפניו שאינה פולניה, הוא יודע שהיא יהודיה. התקרבה לחדר החוקר, נמצאו בו כמה מהם. באותו רגע ממש סטפן יצא לשיחת טלפון בחדר אחר! אניה הכריזה על גירסת מוצאה מזלווה הבדויה. הם היכו אותה. אבל קרה נס. רשמו אותה כארית טהורה... היא חזרה מ Politische Abteilung בתור "Rein Arisch Geprüft".

 

סטפה, דוניה, מטה, אווה ופולניות האחרות "מבלוק הפאביאק" עזרו לה לשרוד במיידנק פיזית ונפשית. אלה אחיותיה, שותפות לגורל בפביאק ובמיידנק. את המחנות שבהמשך, רבנסבריק והאחרים עברה כבר בתור פולניה. אחרי ארבעים שנה הן שוב חיבקו את אניה שלהן מישראל והצמידו אותה לליבן. הזמן לא שם את עקבותיו בידידות שלהן וגם לא עירפל שום פרט מההתנסויות המשותפות. אניה ביקשה שהן לא יבואו לחכות לה בשדה התעופה, אבל בבית המלון כבר ציפו לה פרחים ומכתב בקשה שתודיעה מיד על הגעתה לוורשה.


ווארשה - הרצליה
1987

 

__________________________________________________

 

במוזיאון הממלכתי במיידנק, אשר נוסד בסתיו 1944 על אדמת מחנה ההשמדה מיידנק מציינים כל 3 לנובמבר, בעצרת זיכרון ממשלתית את אותו יום המכונה בפי הפולנים "יום רביעי של שפיכות הדמים".  שם המבצע היה "חג הקציר" (Erntefest), ירי המוני שבוצע על ידי אנשי האס אס במיידנק ובתת-מחנות של מיידנק. מטרת המבצע הייתה חיסול כל יהודי פולין בשטח לובלין ובגטו לובלין בגנרלגוברנמן, בשל חשש מהתקוממות במחנות וכן חיסולם של כל עובדי הכפייה במחנות. המבצע התרחש ב-3 בנובמבר 1943 בראש הגבעה הנמוכה ולנוכח התושבים הסמוכים שחיו מאחורי השטח. הירי החל בסביבות השעה 6 או 7 בבוקר ונמשך ללא הפסקה עד חמש אחר הצהריים, מוסיקת ואלס עליזה ורועשת שנמשכה כמעט 12 שעות באותו יום הבטיחה לתושבים המקומיים לדעת שמשהו יוצא דופן קורה, גם אם הם לא יכלו לראות זאת. במיידנק נרצחו 18,400 יהודים במהלך האקציה, בטרווניקי נרצחו 10,000 ובפוניאטובה 15,000. ליד בורות הנרצחים במבצע "חג הקציר" במיידנק הוקמה אנדרטה גדולה בצורת כיפה ומתחתיה אפר הנרצחים שהוצא מן הבורות. על האנדרטה חקוקה כתובת בפולנית: הגורל שלנו - אזהרה לכם.

 

Please reload

Follow

Contact

Address

Herzliya, Israel

©2017 BY HALINA BIRENBAUM. PROUDLY CREATED WITH WIX.COM

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now